http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758אני בסדר. זאת הרצפה עקומה...heCopyright 2026 איזי =). All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=4999309<div align="right" dir="rtl"> איך מסבירים לו שבחדר שלך יש את השמיכת פוך שאת רגילה ללכת לישון איתהויש לך שםאת הדברים הקטנים והשטותיים שלך שעשית וקיבלת מחברים ואת הבובות שלך שאת שמה אותן למעלה שעושים אותו כל כך שלך. ואיך את מסבירה שבא לך להפגש בשבתות עם חברים שלא ראית כל השבוע ובגלל שהוא התעקש לגור בשכונה הכי מרוחקת מהבית שלכם את צריכה לוותר על לילות שישי עם חברים. יש לי שכן מקסיםבן אחת עשרה שאבא שלו עבר לגור עם המאהבת שלו ועם הבנות שלה. ולמרות שהוא צוחק על כל המצב אני מרגישה שמבפנים כואב לו על אבא שכבר לא רוצה איתו קשר. אני יודעת שבניגוד אליו אבא שלי מאוד רוצה להיות איתנו בקשר אבל אין לי כוחות להשתתף במשחק שלו על המשפחה העלק מושלמת כמו בספרים שהוא בנה. מרגע שאני נכנסת לשם אני לא מרגישה חמימות של בית. המתקתקות של אישתו שמכסה את את הפנים שלה בשכבות של צבע ומבשלת מאכלים גרנדיאוזים לא עובדת עלי. לאבא שלי יש ארבע אחיות עם משפחות מושלמות וגם אבא שלי מנסה לכסות על הפדיחה וליצור משפחה מושלמת משלו. בתור ילדה קטנה הם היו בעיניהדוגמא לחיים נכונים. סבתא שלי תמיד טרחה לציין בפני את ההישגים המרשימים של כל נכד שהיו עושי</div>Fri, 06 Oct 2006 01:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=4999309http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=4999309http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3473939<div align="right" dir="rtl"> נשב על המרפסת ו.. האמת שנרשמתי לשם ממש במקרה. ישבנו בשיעור חופשי מול המחשב בספריה עוברות על מקומות שירות ופתאום ראינו שנשאר שם מקום אחד פנוי. כנראה שמישהי פתאום ביטלה אותו. בלי לחשוב יותר מידי ולקרוא את הפרטים הטכניים כמו באיזה יום צריך לבוא לשם רשמתי את עצמי לפני שהמקום יתפס. אחר כך שמתי לב שזה מתנגש לי עם מקום שגם מאוד רציתי אבל המקום הזה היה לי חשוב יותר. ביום שחזרתי משם הייתי כל כך מרוגשת.כבר חשבתי לרוץ לרבנות לפני שהיא להצהיר ולוותר על חלום הצבא.אז נזכרתי שהרבנות כבר סגורה בשעות כאלובמקום זה חזרתי הביתה מנסה להסביר לאמא שלי על המקום הזה. אבל היא דאגה לצנן לי את ההתלהבות די מהר. קשה להסביר עם איזו הרגשת סיפוק יצאתי משם. יש קלישאה כזו שצריך ללכת לפי מה שהלב אומר לנו באותו יום היא בכלל לא נראתה לי קיטשית. ידעתי שזה מקום שדורש ממני 24 שעות ביום. ידעתי שלא תהיה לי שניה לעצמי אבל עדיין הרגשתי שאני צריכה להיות שם. אחרי הראיון שעשו לי שם נשארתי שם סתם וכבר הספקתי להכיר את הילדים ולהקשר אליהם. אתמול קיבלתי תשובה שלילית מהמקום. כנראה שמישהו למעלה מתכנן לי תוכניות אחרות. ובנ</div>Wed, 01 Mar 2006 07:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3473939http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=3473939http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3418732<div align="right" dir="rtl">זהו בית ספרי היקר שמסתבר שהפך לו לאולפנה קיצונית http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3218339,00.html בקרוב מאוד יהיו בשורות טובות לילה טוב :) אני מתגעגעת</div>Sun, 19 Feb 2006 22:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3418732http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=3418732http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3283068<div align="right" dir="rtl"> אני אוהבת שיורד גשם ושומעים את הטיפות מתפצפצות כזה על המטריה. זה כמו הרעש שיוצא שדורכים על עלים יבשים. זה כמו להרוס לחברה שלי את התלתלים שהיא מסדרת עם ג'ל ולפצפץ אותם. זה כזה כיף... החורף עובר יחסית סביר כל החורף לקחתירק פעמיים אקמול ולא הייתי על אנטיביוקיה אפילו שכל שבוע אני מתקררת מחדש... השבת הרשתי לעצמי להיות סטלנית וכל השבת התכלבתי בפוך עם ספרים ישנים של אמא שלי. בקצב הזה אני עוד אתחיל לאהוב חורפים קפואים. לפני שבועיים נפתחה ההרשמה למקומות שיזכושאני אבואלבדוק אותם לשירות לאומי. כמובן ששלושת (כן שלוש...) האתרים קרסו שכל הדוסות במדינת ישראל הציפו אותם... שנכנסתי אחרי ההתנפלות לא נשאר שום דבר שרציתי... אין שום כפר נוער ושום פנימיה. ~בוכה~ הפנימיה שנרשמתי אליה התגלתה לי כבית ספר לאוטיסטים הצלחתי רק להרשם לנוער במצוקה בפתח תקווהוגם זה התגלה כמקום שמקבל אליו רק בנות שנה שניה. יש לי בסיירת רק מוזיאונים. מישהו מכיר נוער במצוקה שאפשר לעזור לו? היו לי השבוע מבחנים לצבא. נראה לי שזימנו אותי בטעות. לרוב שבאו היתה שפה זרה. נתנו לי להבחן באנגלית ז</div>Sat, 28 Jan 2006 20:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3283068http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=3283068http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3166880<div align="right" dir="rtl">לא האמנתי שיעבור כל כך הרבה זמן (זה הכל יחסי ) עד שאני אכתוב כאן. לרגע קט לפני הכניסה למסך העריכה כמעט שכחתי את השם משתמש שלי. יש תיאוריה שסוברת שבתקופות טובות אין שום צורך לפרוק את הרגשות. לא יודעת אם זה נכון. יש נפילות מידי פעם (הו המולודרמטיות...).לא משהו רציני. אחרי הכל כבר יש הרגשה כזו בשמינית שאין לך כוח לראות את אותם פרצופים שבילית איתם כבר כמה שנים ואת רוצה להתקדם למרות שאין לך מושג איפה תהיי בשנה הבאה. כרגע השירות לאומי זה הנושא שמעסיק את כולן. היו מיונים מוקדמים. ולא אחת שאלתי את עצמי מה אני עושה שם עם כל הבנות עם הסווטשרים של בני עקיבא, צעיפי שנטי וסנדלי שורש שכל אחת מהן אומרת כמה היא רוצה למצות את עצמה ולתרום כמה שהיא יכולה. מוזר פעם חשבתי שגם אני כזו. לא יודעת אם התבגרתי והבנתי שאני לא אשנה את העולה בשנה שנתיים האלו. גם בהתחלה היו לי ציפיות מהצבא שדי התפוצצו. יש גם את אמא שלי שכמובן טוענת שאני אבזבז לחלוטין שנה מחיי וחלומה הגדול שאני אתייצב עם מדים ואגשים את חלומה. אך מצד שני טוענת שאני צריכה לעשות מה שאני מרגישה בלי להתחשב באף אחד. לפעמים אני חושבת שזה תפק</div>Sun, 08 Jan 2006 20:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=3166880http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=3166880http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2991883<div align="right" dir="rtl"> נראה שעברו לפחות כמה שנים טובות מאז שהייתי כאן. למרות שעברו בסך הכל כמה שבועות (בסך הכל?! תתביישי לך בלוגרית בוגדת שכמוך...) עבר עלי חודש עמוס מלווה בריחות של סיד וגואש שעדיין רודפים אותי, בהבטחות לעצמי שיותר אני לא רוצה לראות חניכים ( שכמובן שיום אחרי זה כבר הפרתי אותן),בתלונות של כל הסניף ואחותו על החניכים המלאכיםשלי ( חניכים שלך זורקים עלינו סירים (?!?!), חניכים שלך פוצצו את הצנרת, חניכים שלך הרסו לנו את הקיר, חניכים שלך זה מפגע סביבתי...) בלילות נטולי שינה ובימים של הברזה מבית ספר :) ובשאלות רצינויות לחלוטין שלהאם עברתי לגור בכפר? פלא שבכלל לא העזתי לחשוב על לפתוח את המחשב. עכשיו חוזרים לשגרה ולהבנה שהעולם לא עצר מלכת בזמן שהייתי בסניף ושמחכים לי מבחנים שצריך לעשות. השבוע גם הבנתי שבכלל אין לי אינטרנט משום מה. (הפוסט נכתב מהדירה החדשה של אבא שלי בשכונה חדשה שרוב מורי בית הספר הנחמד שלי קבעו בה את משכנם...) ובלי ששמתי לב גיליתי שחבר של אמא כבר לא גר אצלנו ( אפתית?) דבר שמביא לעצבנות יתר אצל אמא שלי. אבל מה אני מתלוננת? כל כך היה טוב לחזור ולפגוש את כל הבוגרים</div>Sat, 10 Dec 2005 18:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2991883http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=2991883http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2873586<div align="right" dir="rtl"> זה התחיל אתמול. קמתי כמו ילדה טובה לשעת אפס (כן כן אני לומדת ביום שישי ויש לי פיזיקה על הבוקר...) ופתאום התחילו להם שיעולים עצבניים. שחזרתי הביתה אמא שלי קבעה שיש לי שפעת. והתחילה לתת לי תפוזים כי יש בזה ויטמין סי. אולי זה תוצאה של זה שאני מדריכה מסורה שנותנת לחניכים שלה לשפוך עליה מים וצבעים שרמו לי להתקרר? באמצע הלילה התעוררתי שלוש פעמיםכי היתה לי נזלת אז חיפשתילי בחושך טישו תוך כדי הפיכת חצי בית. וכל פעם שניסיתי להרדם שוב התחלתי חצי לחלום/ להזות על פוטנציאלים ועל מעגלים חשמליים(חחח יעלה גם לי היה יום שישי הזוי) אולי התת מודע שלי מנסה להזכיר לי שיש לי מבחן השבוע. היום הרגשתי שאני חייבת אקמול אחרת הראש שלי התפוצץ . אצלנו בבית אמא שלי לא מכניסה תרופות (או בשמם הידוע כימיקלים) היא דוגלת בשיטות טבעיות כמו לחיצות בכף יד ולהציף אותי בתפוזים עם ויטמין סי. הפכתי בכל זאת את כל הבית והדבר היחיד שמצאתי היה טיפות אוזניים :/ אז חיכיתי למוצאי שבתועשיתי סבב טלפונים לבדוק למי יש אקמול שיגאל אותי. שכמעט התייאשתי והתכוונתי להתקשר לאבא שלי שיביא לי אקמול חברה שלי אמרה לי שיש לה, אבל בגל</div>Sat, 19 Nov 2005 22:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2873586http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=2873586http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2832979<div align="right" dir="rtl"> אני יושבת מול המחשב עם טריינינג שקיבלתי בכיתה ו' (לא גדלתי הרבה מאז...)שכבר דהה לגמרי מרוב כביסות ובקושי רואיםעליו ציור של ארנב. אמא תמיד מעקמת את הפרצוף שלה שאני לובשת אותו וכל שנה קונה לי כמות מסחריתשל טריינינגים שלא זוכה להיות עלי הרבה ומבלה זמן איכות אצלי בארון.הטריינינג לא בדיוק מוסיף ליחסיי עם אמא שבדיוק התערערו אחרי שיחה איתה שהתחילה בעתידי לאן ונגמרה רע מאוד. בזמן האחרון בכלל לא יוצא לי להדליק את המחשב. החיים שלי מלאים בסניף (שאמור להיות צבוע מחדש עוד שלושה שבועות) ובלימודים (חחח חבל שאי אפשר לקרוא לזה חיים...). הסיבה היחידה שאני על המחשב היא הפרוייקט באנגלית. למי שעוד לא הספיק להבין כל קשר ביני לבין חמש יחידות או לבין זה שיש לאמא שלי תואר בספרות אנגלית הוא מקרי בהחלט. ובדיוק עכשיו שאני צריכה את עזרתה של אמא אני חושבת שהיא לא מדברת איתי. לידי מונחת כוס של תה. תמיד אחרי שאני מכינה תה אני משאירה אותו בצד שיתקרר ובסוף שוכחת מקיומו עד שהוא מתקרר לגמרי ואני נאלצת לשפוך אותו. אז השבוע יצאתי לטיול שנתי. הייתי מאוד קרובה לא לצאת לטיול. ~ רואה בדימיוני בלוגר מסויים שיטען</div>Sat, 12 Nov 2005 22:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2832979http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=2832979http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2753158<div align="right" dir="rtl"> יצא שהיום הייתי אמורה להתחיל ב 12 אבל כשעמדתי לצאת עם חולצה ורודה וקייצית (וגם קיטשית..) שתואמת את המצב רוח שלי כרגע, בלי שום התראה מראש התחילו לטפטף טיפות שמהר מאוד הפכו לגשם די שוטף. החלטתי שאני לא אתן לגשם הזה ולכל האפור שבחוץ להרוס לי את המצב רוח ( ואת הפן..) ועשיתי אחורה פנה לבית. גם ככה אני בשלבי החלמה מוירוס. אני מחזיקה תה צמחים שהכנתי לעצמי ומחכה שיתקרר. ומביטה על השמיים האפורים. הגשם כבר נרגע. מוזר. אף פעם לא היתה לי איזו בעיה איתם. להיפך האפרוריות הזו הביאה איתה שקט כזה. שמביא אותי ישר באופן אוטומטי לחשוב על החיוך שלו. החיוך שמשדר שיהיה בסדר. אין לי שום לחץ לגבי הקשר הזה שלא ברור אם הוא באמת קיים. הוא כל כך משדר רוגע שאיך אפשר להיות לחוצה שאני נזכרת בו. וגם שאני נזכרת שהשבוע אני הולכת להכנס לחודש מאוד אינטנסיבי בבני עקיבא (כן כן חודש ארגון הסיוט של כל מדריך..) שלמי בכלל יהיה זמן לפגוש אותו. איך בכללאפשר לתארהרגשה טובה? ואולי בכלל לא צריך. פשוט אפשר להגיד תודה. תודה על כל כך הרבה דברים שהרבה יותר קל לא להבחין הבם. תודה. אני לא זוכרת איפה קראתי שמישהו אמר שהוא</div>Sun, 30 Oct 2005 12:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2753158http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=2753158http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2710889<div align="right" dir="rtl"> שלום לכולם. אז גם אני גאה להצטרף למועדון של הסובלים ממחסום כתיבה. כבר שעתיים בערך עברומתחילת כתיבתהפוסט ולא הולך. האם זו השאיפהלשלמות שטרם נרפאתי ממנה כליל (וספק אם ארפא אי פעם ממנה..) או שמא העדרותי מן הבית שמלווה ביותר מידי אירועים. מן הגשמים שפקדו את סוכותנו (לאלו מאיתנו שמקימים את החג כהלכה ובנו סוכה ואני אינני נכללת בקבוצה זו) וגרמו לסוכות להיות נטולות סכך ומרוחות בצבע שנזל מהקישוטים, השכלתי להרחיק. ליתר דיוק את הקרדיט להרחקתי עד למדבר יהודה יש לתת לבני עקיבא (ולשעון בני עקיבא שבזכותו הספקתי לאוטובוס כי הגעתי הישר מן הצפון הקר לבית ליד...). שכראוי לבני עקיבא העבירו את המסע המסורתי מן הצפון הגשום למדבר יהודה שטוף השמש ברגע האחרון ממש. יומיים שלמים מצאתי את עצמי בתוך המדבר הזה. ישנה בתוך חול ואבנים שלמרבה הפלא לא הפריעו לי. נטולת חניכים שביטלו ברגע האחרוןכי לכי תסבירי להורים שאין גשם במדבר יהודה. היה מעולה. אני מצאת את עצמי שרה שיר שנדבק בי מהמסע וכאילו רודף אחרי היום שמעתי אותו בשלוש מקומות שונים. ששרו אותו עם הגיטרה הוא נשמע לי הרבה יותר אותנטי. נהנית מהמחשבה שהוא</div>Sun, 23 Oct 2005 22:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (איזי =))http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=129758&blogcode=2710889http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=129758&blog=2710889