30.11
02:00
הוא חיכה לה על המדרגות, כמו שקבעו.
היא התיישבה לידו. מחכים לסמל תורן שיבוא לפרוק ובדרך יעשו יחד פטרול.
הוא לקח לה את היד וליטף אותה. קירב אותה לשפתיים שלו ונתן לה נשיקות קטנות.
"אני בחיים לא אבין אותך" היא לחשה, מנסה להסתיר את הרעש של פעימות הלב שלה.
הוא המשיך להחזיק לה ביד בעדינות.
הס.תורן הגיע. הולכים לפרוק.
הוא הלך לבדוק את הנשקייה.
הם לבד.
הוא מסתובב ונותן לה נישקה במצח.לוחש לה שהיא לא מבינה כמה היא חשובה לו.
ממשיכים. מדיי פעם כשהס.תורן מוביל הוא לוקח לה את היד ואוחז בה בעדינות.
כל כך הרבה תמימות, כמו שני ילדים.
הפטרול נגמר.
הוא מלווה אותה למגורים, הם כבר לבד.
היא מתיישבת על הספסל, בחוץ. אותו ספסל שנהגו לשבת עליו ולדבר שעות בכל לילה.
הוא מתיישב לידה ומניח עליה את הראש.
אחרי שהוא מתיישר הם מתחלפים והראש לה מונח על הכתף שלו.
הוא מנשק אותה במצח. נקודה חמימה מתחילה להתפשט מהבטן שלה.
הוא נותן לה נשיקה על האף. היא מרגישה את הנשימות החמות שלו וכבר לא יכולה לנשום בעצמה.
הם כל כך קרובים עכשיו.
הוא מסתכל לה בעיניים ושואל אם אפשר.
היא עוצמת את שלה ומשלימה את המרחק החסר בין השפתיים שלהם.
כל כך הרבה זמן חיכתה לרגע הזה.
הפרפרים מתפשטים מהבטן ומציפים את הגוף שלה.
כל כך הרבה זמן...
המרחק, והעובדה ששניהם באותו בסיס, ושיכול להיות שהוא יהיה המפקד שלה בעוד חודש- הכל מתגמד פתאום.
הם יחד. כל השאר כל כך חסר חשיבות עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
