http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700על דברים שאני צריכה להגיד בפרצוף, אבל לא יכולה...heCopyright 2026 בת-אדם בהתהוות. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=13826008<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני מתלבטת אם הדרך שבה בחרתי נכונה. אני תוהה אם זה היה נכון לבחור לצעוד בשביל ההוא ביחד כל כך הרבה זמן מראש. ולרגע קט, אם הספק עולה, אני מיד מרגיעה ומזכירה לו ש"טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (משלי). וגם אם נצטרך עוד כמה שנים כדי להרשות לעצמנו להגיע לבית מלא זבחים, אנחנו יודעים שכרגע טוב לנו עם הפת החרבה, וזה בהחלט עדיף על זבחי ריב. אני אוהבת אותך בחור יקר שלי :)</div>Mon, 24 Jun 2013 15:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=13826008http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=13826008http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=13792557<div align="right" dir="rtl">מריחה הרבה סוף לאחרונה. סופו של התואר הראשון. סופה של הרווקות בת.ז. סופם של חיים בצל הצמצום הסטודנטיאלי. סופו של שיח הרוזמרין שגידלתי בשנתיים האחרונות. אבל יש גם התחלות חדשות... כבר רשומה לתואר שני. החתונה כבר קרובה מתמיד, הרוב נסגר בשבוע שאחרי ההצעה. כמה הצעות עבודה כבר מונחות על הכף לשנה הבאה. ולשנה שאחריה. יש מכונת אספרסו חדשה. כולה שלנו. והנענע קמה לתחייה פתאום. יש המון תקווה באוויר.... </div>Sat, 25 May 2013 20:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=13792557http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=13792557http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=13244393<div align="right" dir="rtl">לפני פחות מחודשייםחתלתול בלי שם יצא לעולם.זה אירע בין זוג פחיים:אחד של מחזור והאחר של דומָן.חתלתולי שלנו שיחק עם עלים,באזור כפרי בלב העיר.ומסתבר שאת הפנסים הכואבים-הוא בכלל לא הכיר.היא עברה שם בגפה,כשהוא נסע במכונית.ושני אנשים זרים, תוך דקה,החליטו להציל חיים.צריך לתת לו שם-כך הם מהר הבינו.שיתאים לחתלתול לוחם.והם עוד לא הספיקו..."זאת נראית כמו פגיעה נוירולוגית"כך קבע הוטרינר,"ובתמורה לטיפול בעלות אסטרונומיתאולי הוא ישרוד גם מחר".וכך שני אנשים זרים,שהכירו רק לפני שעההחליטו להפוך לאלוהיםוביקשו בכאב הרדמה.וחתלתולי נלחם כמו הגדולים,גם כשהחלה כבר ההרדמה,ושתי ידי האלוהיםליטפוהו בדממה.לפני קצת יותר משעה,חתלתול בלי שם נטמן.עטוף בנייר ובשקית צהובההוא הוכנס לתוך פח של דומן.</div>Fri, 04 May 2012 12:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=13244393http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=13244393http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12288540<div align="right" dir="rtl">מעניין שהמילה "אֶבֶל" דומה כל כך למילה "אֲבָל". כאילו רוצים להגיד "אבל.." ולקבל אולי עוד הזדמנות. אבל אין. בלוויה דיברו על צדיק, אחד שבשבילו הרב הגדול שלא יוצא מהבית, בא במיוחד לדרוש בשבת בבית הכנסת. בשבילי הוא סבא. סבא שלי. סבא שכשהייתי צעירה היה מספר לי סיפורים מהתורה, ובסוף ימיו אנחנו הקראנו לו סיפורים. זה תמיד כואב, ותמיד לא נעים לאבד מישהו. ובפעם הראשונה שהחיים הפגישו אותי עם אבדן הבנתי שכשהמוות צפוי, הכאב גדול יותר על מי שנשאר בחיים. להגיע באיחור ולראות את אמא שלי- האמא החזקה, הגיבורה, אשת החיל העולמית- כל כך שבורה, חלשה, חולה ותשושה זה מה שריסק אותי באמת. כשאדם חולה הולך לעולמו, אתה יודע שהוקל לו, והוקל למי שטיפל בו. וזה מנחם. אבל כשרואים את מי שנשאר אחריו הולך ודועך זה קשה. מרסק, אפילו. ואז מבינים שאי אפשר לעשות משהו כדי לנחם אותה. איך מנחמים מישהו שאיבד את אבא שלו? איך מחזקים אותו? ולמה ילדה בת 22 צריכה להתחנן לאמא שלה שתאכל? זה לא אמור לקרות... מוות זה דבר נוראי, אבל כל החוקים הדתיים האלה של השבעה נוראיים גם כן. כשאני אמות אני לא ארצה שאנשים לא יתקלחו בגלל</div>Tue, 25 Jan 2011 23:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12288540http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=12288540http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12245088<div align="right" dir="rtl">אני בנאדם קשה. ואני יודעת את זה. יש לי דרישות מאוד גבוהות של סדר וניקיון. יש לי גם דרישות גבוהות מעצמי, ובגלל שאני עומדת בהן- אני מצפה גם מאחרים לעמוד בהן. אנחנו לא מסתדרות כבר הרבה זמן, וביני לביני אני מודה שלא רק את אשמה כי הרי תמיד צריך שניים לטנגו... בהתחלה באמת שהתעליתי על עצמי ועשיתי הכל בנחמדות. כל החיים שלי (אני יודעת שזה לא כל כך הרבה כמו שנדמה לי..), חונכתי שאם אני זקוקה לעזרה, כל שעליי לעשות הוא לבקש. בקורס על פסיכולוגיה התפתחותית למדנו שזה מבוסס על הילדות, ועל זה שכשהייתי תינוקת ובכיתי אמא שלי ניגשה אליי וכך הפנמתי שאם אקרא לעזרה- אני אקבל אותה. גם למדנו שילדים שבוכים ולא מקבלים יחס, לומדים שככה העולם ובשלב מסוים מפסיקים לבקש עזרה. אבל 22 שנה חייתי עם העובדה שאם מישהו צריך ממני משהו- כל מה שהוא צריך לעשות זה לבקש. ואם אני רואה שמישהו צריך עזרה, מחובתי להיחלץ לעזור לו. וכל התמורה שאצפה ממנו זה שיגיד תודה ואהיה מסופקת. כי זה ידוע ש"שלח לחמך על פני המים" מספיק טוב, גם אם לא תמיד תיתקל בתוצאות מעשיך. ופתאום הגעתי לפה, עם הידע החסר שלי (ואני לא מאשימה את ההורים שלי על ש</div>Sat, 01 Jan 2011 21:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12245088http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=12245088http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12131588<div align="right" dir="rtl">בכיתה י"ב חשבתי שאלך לעתודה, וכל כך התלהבת מזה כי זה אומר שאחסוך לך את עלות הלימודים שכל כך פחדת שתצטרך לממן לי. חוץ מזה אמרו לך שאני אהיה קצינה צ'יק צ'ק וכל החרטא הזה שמשכנעים בעזרתו ילדים בני 17 לדחות שירות צבאי וללכת לעתודה. בסוף החלטתי שזה לא שווה את זה והתגייסתי כרגיל, אז נורא התאכזבת. למרות שלא אמרת לי את זה בפנים, אני יודעת שמאוד התגאית בי כשהלכתי לשירות קרבי. גם כשנפלתי מהמסלול הקרבי זה היה בסדר מבחינתך. אבל עדיין, כל הזמן המשכת לטפטף לי כמה שזה חבל שלא הלכתי לעתודה. אז ניסית לשחד אותי בדברים גשמיים. כואב לי שאתה כל כך לא מכיר אותי, עד שבאמת האמנת שזה יקנה אותי. השתדלתי להתעלם ממך ויצאתי לקצונה. כמובן שגם פה התגאית מאוד ובאת אחריי לטקס בבה"ד 1 וגם לתרגיל ברמת הגולן. אמא כל הזמן סיפרה לי שסיפרת לכולם בגאווה על מה שאני עושה בשירות שלי, אבל כשבאתי הביתה זה אף פעם לא הספיק לך. כשסבלתי מהמפקד שלי והתעניתי מהאטימות של המערכת הצבאית, רק גינית אותי על זה שאני רגישה מדיי. אפילו לא ניסית להבין. כשראיתי שאני לא אוכל לשנות כלום במערכת הזאת (אני יודעת שבזמן שהייתי שיניתי לפחות</div>Sat, 30 Oct 2010 21:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12131588http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=12131588http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12098127<div align="right" dir="rtl">את מגעילה אותי. פעם היה לי קשה להגיד את זה. אפילו לחשוב ככה נראה לי חטא בגלל החינוך שקיבלתי. אבל עכשיו אין לי בעיה להגיד את זה ליד אנשים אחרים- אני חושבת שאת בנאדם מגעיל. אני גם חושבת שאת אגואיסטית מאוד, שחצנית, יהירה, מוכנה לדרוס אחרים כדי להגיע למטרות שלך, פזיזה וחסרת לב. לפני כמה שנים הייתה לי תאוריה שאני קיבלתי מנה כפולה של רגש, ואת נשארת כמו איש הפח - ריקה. אפילו אמרתי לך את זה לא מזמן. פשוט אין בך אכפתיות. וכשאני רואה את זה, אז כואב לי כפול. בעיקר כשזה נוגע ליחס שלך להורים. זלזול שלא נראה כמותו. ועל מה? למה מי את? במה את יותר טובה מהם שאת מרשה לעצמך להתייחס אליהם ככה?? את צעירה וטיפשה, ואין לך חצי מהידע והניסיון שיש להם. ואת עדיין בטוחה שכן. בינם לבין עצמם הם התייאשו ממך. עד לא מזמן הם עוד ניסו להשתיק את המצפון שלהם, אז השקיעו בך כסף בכמויות כדי שלפחות תסיימי לימודים בכבוד. אבל אפילו פה אכזבת אותם. כרגע הם פשוט מקווים שהשנינות שלך תביא אותך לאנשהו- כי חוץ מזה אין בך משהו ששווה יותר מדיי. מחכים בקוצר רוח שכבר תתגייסי (תאמיני לי שאפילו יותר ממך). אמא מתפללת בקול שהצבא א</div>Tue, 12 Oct 2010 23:35:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12098127http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=12098127http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12081167<div align="right" dir="rtl">בתקופה האחרונה תהיתי איפה אני. זה כבר הרבה זמן מבעבע בי בעדינות, אבל היום זה הגיע לנקודת הרתיחה. רוצים לשפוט חייל ממג"ב על זה שהגן על עצמו כשניסו לחטוף ממנו את הנשק? שופטים את שני החיילים (המשוחררים) על מה שעשו בעזה? באיזו מדינה אנחנו חיים? לפני כמעט ארבע שנים, הגעתי לבקו"ם וחתמתי על טופס שדיני כדין גבר בכל נושא השירות הצבאי. באמת שלא הרגשתי הקרבה- זה פשוט הרגיש לי טבעי לתרום למדינה. כמו שהרגיש ללוחמים שלנו כשהם סיכנו את חייהם רוב השירות שלהם. מוכנים למות כדי להגן על המדינה ועל אזרחיה. המדינה שלי. שהייתי מוכנה לעמוד בשבילה בחזית, ותמיד בטחתי בה שתעמוד מאחוריי. אבל במקום לעמוד מאחוריי היא מסתתרת מאחורי ביקורות של עוכרי המדינה. מפחדת ממה יגיד העולם. כש"העולם" הזה וארה"ב בראשו, עושה פעולות הרבה פחות הומאניטריות בזמן מלחמה. ואלה לא מלחמות של הגנה על התושבים שלהם. את השירות הסדיר שלי כבר סיימתי והיום אני בשירות מילואים. פתאום אני חושבת על הפעם הבאה שאעלה על מדים. אני לא בטוחה שארגיש כל כך גאה להיות שייכת לצבא הזה. אני לא אתחמק ממילואים כמו שכל הגיבורים מאיימים, כי בשורה התחתונ</div>Mon, 04 Oct 2010 01:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12081167http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=12081167http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12021829<div align="right" dir="rtl">לפעמים הייתי רוצה להתקשר אליו. זה לא שאנחנו לא מדברים. אנחנו פשוט לא בקשר, כי זה המצב... אבל אני עוד מרגישה שזה נשאר פתוח. ההודעות האחרונות שלנו עדיין שמורות לי בפלאפון, למרות שזה היה לפני יותר משנתיים. תיכף כבר 3 שנים. זה לא שאני לבד. ויש לי בחור מושלם, שאוהב אותי כמו שלא חשבתי שאפשר. אבל הקשר איתו עדיין לא סגור. כאילו אף פעם לא נפרדנו באופן רשמי. אני רוצה לפגוש אותך ברחוב, במקרה. לשבת על ספסל ולדבר על כל מה שהתחיל ונגדע. אני פשוט צריכה להבין למה. צריכה לסגור את זה עם עצמי. אני רוצה שנשב לדבר ואני אבין כמה שאתה ילדותי, ולא מתאים לי. ואני אפסיק להצטער על זה שהתנהגתי כמו מטומטמת כשהלכתי אתך בקצב שלי, ולא חיכיתי עוד קצת.. אני צריכה משהו שיגרום לי להפסיק להיכנס לפרופיל שלך בפייסבוק כדי לראות מה חברה שלך כותבת לך, ולקוות שנפרדתם. ואחרי עוד כמה ימים להיכנס שוב ולראות שבאמת נפרדתם. אני רוצה להפסיק לנעוץ מבטים במדרגות ההן, בכל פעם שאני עוברת לידן ולקוות שאולי תצא פתאום לכביש. אני באמת אוהבת את הנסיך שלי. אני באמת רואה את עצמי מתחתנת איתו, ומחזיקה לו יד בבית אבות בעוד 60 שנ</div>Sun, 05 Sep 2010 16:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=12021829http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=12021829http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=11768424<div align="right" dir="rtl">מ' היקרה, רציתי לבקש סליחה. סליחה על שחשבתי עלייך בצורה שחשבתי. אני לוקחת את כל דבריי (או יותר נכון-מחשבותיי) חזרה. עד היום בבוקר חשבתי עלייך המון דברים לא טובים. אבל הכל נבע בעיקר מבורות- לא ידעתי מי את באמת והסתמכתי על חצאי עובדות ששמעתי. ראיתי בעיניי ילדה צפוניתומפונקת, שלובשת רק מותגים ובטח גם בוחרת את החברים שלה לפי זה. היום, כשהתיישבתי לידך בעבודה הכרתי אדם שונה לגמרי. פגשתי בחורה מדהימה, ילדה טובה, תמימה וחייכנית. אחת שאכפת לה מהלקוחות באמת. פגשתי מישהי שלובשת מותגים כי היא יכולה להרשות לעצמה, עם המשכורת שהיא מקבלת בעמל רב. וגיליתי שהחברות שלה הן גם הבנות שאני אוהבת בעבודה. פשוט נדהמתי. אני באמת חושבת שאת אדם מדהים וטוב. אחרי שעתיים לידך פשוט התחלתי להרגיש בנאדם טוב יותר בעצמי. וקצת רע על איך שחשבתי עלייך. ניסיתי להגיד לך את זה, אבל נראה לי שלא יצא לי כל כך טוב, אז אני אומרת לך את זה כאן. לא הרבה אנשים זוכים להכיר אותך כמו שאני חושבת שלמדתי היום. אני מעריכה אותך מאוד. אולי אפילו מעריצה. </div>Fri, 07 May 2010 18:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (בת-אדם בהתהוות)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=124700&blogcode=11768424http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=124700&blog=11768424