"אבל אמא" היא אמרה בקול הבכייני שלה,
"לא כיף לי בחוג הזה! בכלל לא! אני לא רוצה לחזור לשם יותר!"
אמא שלה הסתכלה עליה מלמעלה, ואמרה "תראי, שילמנו על החוג מראש לתקופה מסויימת ואת כבר כמעט שנה וחצי נמצאת בו. תמשכי את שלושת החודשים האחרונים וזהו, זה נגמר. "
"אבל כבר לא כייף לי, אמא! מתייחסים אלינו לא יפה שמה- לא דואגים לנו שנאכל ונשתה או שנישן בלילה. הם אנשים רעים, אמא! איך לא ראית את זה מההתחלה??זה דברים שרק הגדולים רואים!"
"קודם כל, עד עכשיו לא היה לך רע, נכון?"
"אבל אני לא מבינה בכלל! למה עד עכשיו חתרנו במים רדודים ופתאום זה ממש קשה לי לחתור? ואמא, את יודעת שבכלל בהתחלה הייתי הכי טובה בחתירות בקורס?? ופה זה כמו לנסות לשחות בתוך אבנים!!! איך אני אצליח ככה???"
"רגע, תני לי לסיים. נכון, התחלתם עכשיו להעלות את הרמה ועכשיו קצת יותר קשה. ואולי הם לא באמת נחמדים אליכם שמה, אני לא יכולה לדעת. מה לעשות, את מצפה שכולם יהיו תמיד בוגרים סביבך, וזה לא יהיה ככה בכל מקום. עכשיו זאת ההזדמנות שלך לתת את הפוש האחרון ולהבין איפה את נמצאת ולאן את הולכת להגיע אחר כך. עד עכשיו ריפדו אותך בצמר-גפן, ואחרי שתסיימי גם את זה, את תביני שגם עכשיו זה ריפוד. ולא דואגים לך שתאכלי ותשתי? שטויות. את חושבת שכולם כמו אמא שלך? את כבר ילדה גדולה, חמודה שלי, את צריכה ללמוד לדאוג לעצמך. וחוצמזה, דווקא נראה לי שהתחלת להבין את הפרנציפ..."
יאיר לפיד אמר פעם (ושיסלחו לי שאני לא זוכרת במדוייק) שזאת לא חוכמה לפרוש כשקשה לך, כי בעצם יש לך את כל הסיבות שבעולם פתאום.
כשקשה לך, החכמה היא להמשיך ולעבור את זה.
ללמוד לחתור בתנאים החדשים. ואם אי אפשר לחתור, אז אולי לנסות ללכת, או לזחול. אבל כאן זה לא המקום לצלול, ובגלל זה נתנו לך בגד ים ורוד זוהר כבר בהתחלה.
ואם את כבר רוצה לפרוש- אז תעשי את זה אחרי שהגעת לשיא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
