כשבונור ראה את קיה העולם עצר מלכת.
וזה לא ביטוי ספרותי.
הכל פשוט קפא במקום. אפילו העלים של שיחי הורדים שבדיוק ניתקו מהענף- נשארו תלויים באוויר.
גם בונור עצר.
איכשהו, הוא הצליח להתעשת ולגשת לקיה. ביקש ממנה לשמור על קשר. כאן, זה לא משנה מה הוא אמר לה. הוא יכל להגיד לה שהיא הבנאדם הכי מדהים שהוא ראה, או שהוא יכל לשאול אותה לשמה ולפתח שיחה מנומסת. והוא בכלל יכל לגשת אליה ולשאול אם אבא שלה גנן. אבל פה אין לזה חשיבות בכלל, כי כשבונור ניגש לקיה באותו ערב קיצי, הוא הסתכל לה בעיניים. וזה כל מה שהוא היה צריך לעשות, בעצם. כי במבט הזה היא ראתה את כל עברה ואת כל עתידה. והוא, היא ידעה, זה שהיא רוצה בעתידה.
וזה התחיל. כמו באגדות. דיברו, התביישו, נפגשו והשפילו מבט. ושניהם ידעו, בלי מילים, שזה מה שצריך להיות. והזמן עבר, והעולם החל להכין עצמו לחורף. וכמו בכל אגדה, גם בסיפורנו יש דרקון אפל. הדרקון האחרון שעוד נותר על פני האדמה. ואל תתנו לעובדה שהוא אחרון להטעות אתכם- הוא חזק ובעל השפעה יותר מכל האחרים שהיו, וכך הוא עוד שרד, בעצם. ואותו דרקון, נקרא ספק, או חשש, או פחד, או חוסר ביטחון. השם שלו לא קריטי לסיפור. מה שכן חשוב, הוא העובדה שהוא התחיל לעבוד ולכרסם בלבבותיהם התמימים של זוג הנסיכים שלנו. כרסם בקיה והתחיל לבלבל אותה, כי כבר מדפי ההיסטוריה הוא זכר שהכי קל לבלבל נשים. והיא בתגובה, בלבלה את בונור. וזה לא הספיק לאותו דרקון, כי הם עדיין יכלו להיפגש, אז הוא חטף את קיה בעורמה, והחזיק אותה במערה שלו. וכך, עבר לו חורף מבולבל, שבא אחרי סתו מלא ספקות, שהמשיך לאביב מלא בחוסר ידיעה.
וכל הזמן הזה קיה הייתה מתחת לאדמה (ואני לא יודעת אם אתם מבינים כמה זה קשה, אחרי שמתרגלים לחיות בעננים), וכשנמצאים מתחת לאדמה לא מבינים מה קורה למעלה.
והקשר ביניהם פסק.
אבל קיה, עדיין חושבת על בונור ועל כל מה שהיה לו בעיניים. על המבט שלו. על איך שהסתכל עליה. ובכל פעם שקיה חושבת עליו, העיניים שלה מתחילות להבריק ודמעה קטנה זולגת במורד לחיה. היישר אל האדמה. דמעה קטנה שמשקה את האדמה היבשה מתחתיה. ובתקווה ענקית שמשהו יצמח מהדמעה הזאת ויחזיר את הקיץ אל ליבה.
תודה לגבי ניצן על שני המשפטים הראשונים (ועל השמות).
מוקדש לבונור, בתקווה שיבוא לחלץ אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
