Another Brick in the Blog

פעם, רציתי לגור בחו"ל. לא בשבילי, בשביל הילדים (העתידיים). לא רציתי שהילדים שלי יגדלו בסביבה כזאת.

רציתי בשבילם אזור רגוע- בלי פיגועים. מתורבת- שידעו לעמוד בתורים. הגיוני- שלא יצפרו לפני שהאור ברמזור מתחלף. רציתי בשבילם חינוך טוב- שלא יהיו במדינה שהיא בין המקומות האחרונים בעולם במתמטיקה. רציתי מקום שבו ינהגו אליהם בכבוד. מקום שבו לא יחיו בסכנת- מלחמה מתמדת.

אבל אז הבנתי...

הבנתי שרק פה יש להם כבר בית.  בית אמיתי. הבנתי שרק פה הם ידעו שהם מוגנים בגלל שהם יהודים, ולא נרדפים בשל כך. הבנתי שפה עומדים בתור משולש וככה מפתחים אסרטיביות. שצופרים לפני שהאור ברמזור מתחלף וככה הקול יותר מהיר מהאור פה. ושאולי במתמטיקה אנחנו לא הכי טובים, אבל זה בגלל שישראלים לא באמת דופקים חשבון.

הבנתי שרק פה- עם כל הפיגועים והמלחמות והצרות והבלאגן- הם יבינו שאין להם ארץ אחרת.

פעם, רציתי לגור בחו"ל. היום אני מבינה שאני גרה איפה שאני רוצה.