אם הייתי מקבלת שקל, על כל פעם שאמרו לי השנה "תצהירי שאת דתייה"\"תעשי שירות לאומי"\"אל תתגייסי", לא הייתי כאן עכשיו... (הייתי בחופשה בקאריביים עם חברים שלי..:) )
בכל מקרה...אני לא ממש התייעצתי איתם לפני שהחלטתי להתגייס.
אני לא יודעת מה מניע אותי לעשות את זה. כאילו...בעצם..אני יודעת...
אני דיי פטריוטית. אני לא חושבת שזאת יכולה להיות מדינה רק של יהודים, כי אנחנו לא היחידים שחיים פה, וזה לא הגיוני לדרוש להעלים מכאן עם שלם. (ולא, המדינות השכנות לא יקבלו אותם בברכה. אחרת הם היו עוברים לשם כבר, לא?)
אני גם לא חיה בבועה ואומרת שהשלום קרוב, כי הוא לא. (ומצטערת אם פוצצתי למישהו את הבועה שלו כרגע..)
אני אשתמש עכשיו במשפט שבנאדם מאוד חכם כתב פעם (זה לא מדוייק, זה מהזיכרון הרופף שלי) "אני לא רוצה שיהיה כתוב בספרי ההיסטוריה על איזו מדינה יהודית שקמה בארץ ישראל בסוף שנות הארבעים של המאה ה20, והחזיקה מעמד רק שני עשורים...". אז נכון, מאז עברו עלינו עוד כמה עשורים ואנחנו עדיין פה, אבל אנחנו נלחמים כל רגע, כל דקה וכל שנייה על קיומנו פה. אנחנו הולכים לסופר ורואים מאבטח בכניסה, אנחנו יוצאים לקניון ויש מאבטח, אנחנו בתחנה המרכזית ויש מאבטחים. אנחנו לא חיים במציאות של שלום, והמלחמה כאן היא מלחמה מסביב לשעון. ולא, זאת לא מלחמה כדי לנצח, זאת מלחמה כדי לשרוד.
ותאמינו לי, שהחבר'ה של "הישרדות" לא היו שורדים פה אפילו שבוע.
אותו בנאדם שאמר את המשפט שציטטתי קודם, שירת בצבא מספר שנים בצנחנים. אחר כך הוא התחתן ועזב לארצות הברית עם אשתו, שם התחיל ללמוד באחת האוניברסיטאות המפורסמות. כמו שאתם בטח מבינים, הוא לא חי בתקופה הכי בטוחה בתולדות המדינה. בימי חייו היו כאן מלחמות בלתי פוסקות- מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמות התשה בלתי פוסקות. והוא היה בארה"ב. היה שם, והרגיש שזה לא מקומו. הוא ידע שמקומו בארץ. והוא החליט לפעול בהתאם.הוא חזר לארץ והתגייס שוב לצבא. הוא פעל מתוך אמונה שזקוקים לו, והוא מרגיש מחוייב לעזור כל אימת שהוא יכול. הוא הצטרף ליחידה מובחרת בצה"ל (סיירת מטכ"ל) ושירת את ארצו בנאמנות. הוא אהב את אשתו מאוד, אבל הקדיש כל שנייה פנוייה שלו לצבא. חיי הנישואין שלו, בסופו של דבר, התפוררו.
לפני מספר ימים היה היום שבו יוני נתניהו נהרג, במבצע אנטבה, או "מבצע יונתן", כפי שנקרא אחרי מותו.
למה סיפרתי את כל זה עליו? אתם בטח שואלים. זה כי סיימתי לקרוא את הספר "מכתבי יוני" לא מזמן. והספר הזה, עטוף בכריכה הירוקה והדהויה שלו, הוא אחד הספרים שהכי השפיעו עליי לעשות את הבחירה הזאת ולהרגיש איתה שלמה. לדעת, שיש לי פה מדינה בידיים, לי ולעוד הרבה אנשים בגילי. מדינה, שאם לא ניתן לה היום את כל ההגנה שהיא זקוקה לו, אולי מחר לא תהיה פה. המדינה היחידה של היהודים בעולם. המדינה שלנו. שלי, שלך ושל כל אחד שחי פה...
ומה היא מבקשת מאיתנו המדינה הקטנה הזאת? לתרום לה שנתיים- שלוש מהחיים שלנו ולהגן עלייה? כן, לפעמים זה דורש הקרבות. כן, לפעמים זה נראה בלתי נסבל. לפעמים גם אני שואלת את עצמי "עד מתי?". אבל זה לא משהו שאני יכולה לענות עליו...
בינתיים, מה שאני יכולה לעשות, זה לשמור על הבית שלי. לשמור ולהגן עליו מכל מי שרוצה לפגוע בי, ובאנשים שיקרים לי. בנות מחוייבות לשרת שנתיים (כשהן משרתות). רובן אכן ממלאות אחר החובה וממשיכות בחייהן. רובן פקידות\רשמות\ מכינות קפה (או איך שלא תקראו לזה..). אני לא שייכת לקבוצה הזאת. אני שייכת לקבוצה אחרת. לקבוצה שרוצה לעשות משהו עם עצמה. קבוצה שרוצה לתת את כל מה שהיא יכולה, ועוד קצת. קבוצה קטנה (אבל הגודל לא קובע!) שיש לה הרבה מוטיבציה, ומוכנות להקריב, לוותר ולסבול קצת (או אפילו הרבה), למען ההגשמה העצמית שלה. קבוצה שתשרת 3 שנים בסדיר, ואחר כך תחתום עוד שנה (לפחות) קבע. אני אהיה קרבית, במידה מסויימת, אבל עדיין תינתן לי מלוא האפשרות להפעיל את השכל,ולהיות "ראש גדול". כי אני מאמינה שאני יכולה לתת. כי אני רוצה לתת. כי המדינה צריכה שאני אתן. וכאן, אנחנו זקוקות אחת לשנייה- אני למדינה, והמדינה לי.
ואני מתכוונת לתת לה את כל מה שאני יכולה.
עד גבול הטעם הטוב, כמובן.
אחרי שויתרתי על עניין העתודה, הדבר היחיד שחיפשתי, הוא לעשות משהו בצבא שבו אני אוכל לתת, אבל גם לקבל. אולי אני אטחן שמירות, ולא אישן בלילות כמו שצריך, אבל אני גם אקבל מהצבא כלים שיעזרו לי בהמשך. אני אלמד, ואתפתח.
אני אתן, ובסופו של דבר גם אקבל.
אני מתגייסת. ואני לא מתכוונת להכין קפה לאף אחד (ולא כדאי גם לאף אחד לשתות קפה שלי..). אני מאמינה שאני יכולה לעשות יותר, ואני גם אעשה יותר.
ויחד, נתגבר...;)
בת אדם בהתהוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
