מישהו אמר לי פעם שבכל יום שבו אנחנו מגבירים את העומס הפיזי על הגוף שלנו שלנו, נוצרים שברים קטנטנים בעצמות.
בלילה הם מתאחים.
אחרי האיחוי, העצמות שלנו חזקות יותר, ונדרש סף מאמץ גבוה יותר כדי להישבר.
כמובן שבעת מאמץ פיזי קיצוני וממושך, שהגוף לא רגיל אליו העצם נשברת עד למצב שנקרא "שבר מאמץ".
לוקח לה תקופה שהיא יותר ארוכה מלילה להתאחות, אבל בטבע כמו בטבע- אחרי שהיא מתאחה היא חזקה יותר ממה שהייתה קודם.
עכשיו אני בתקופה כזאת, של הרבה מאמץ קיצוני וממושך. גם פיזי וגם מנטלי.
רודפת אחרי הזמן כדי להספיק ללמוד בשני מקומות בו זמנית.
אז מתמודדת פה ומתמוודדת שם. ובעיקר מדחיקה כי יש לי עוד הרבה ללמוד במעט זמן.
ומחר מבחן גדול באחד המקצועות אחרי יום לימודים במקצוע השני, וביום חמישי מבחן סיכום במקצוע השני.
וארבע שעות שינה בלילה, ובקושי ארוחות, והרבה עצבים ועוד יותר מריבות עם החבר.
והרבה תסכול.
ובמקום לחזק אותנו, אנחנו מתמודדים עם המשפחה שלו, ששנאה אותי עוד לפני שנפגשנו.
ולא משנה מה אני אעשה, או מה הוא יגיד להן- הן לא הולכות לשנות את דעתן.
והוא סובל חפירות שלהן מצד אחד, ואת התסכול שלי מהצד השני.
ואני משתדלת להדביק את הפער בלימודים, ולעזור לנסיך שלי להדביק את הקרע ביני לבין המשפחה ומשתי הציפורים האלו לא נשאר לי הרבה ביד...
אז היום נשברתי, וחתכתי מאחד המקצועות כדי ללכת לישון מוקדם.
היום אני נשברתי.
אבל אחרי הלילה,אני אקום חזקה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
