בייבי,
בכל פעם שאתה אומר לי כמה שאתה אוהב אותי,
אני מרגישה לא ראויה.
כאילו כל האהבה הזאת לא מגיעה לי.
אני לא מספיק טובה כדי שתתיחס אליי ככה.
כשבכיתי לידך בפעם הראשונה
באותו יום רביעי מקולל
ואמרת לי שבפעם הראשונה מאז גיל 5
אתה עומד לבכות
ובלי לחשוב על מה יגידו אם יראו,
ובלי כל השילוב הראוי שאתה כל כך דואג לגביו,
פשוט תפסת אותי וחיבקת אותי חזק חזק מחוץ לש.ג.
ואז, כשהסתכלת לי בעיניים וניגבת לי את הדמעות,
הרגשתי לא ראויה.
הרגשתי שאתה טוב מדיי אליי.
בפעם השנייה כשישבתי בוכה אצלך במשרד,
ואמרתי לך שאני יוצאת הביתה היום, כי רע לי להישאר,
ואז שלחת SMS כלשהו, וכשקיבלת תשובה הודעת לי שכשאני יוצאת אתה יוצא.
וידעתי שהיית אמור להיפגש עם הסמג"ד ב-3
ולנסוע לחיפה ב-4.
ושיש לך עוד המון עבודה ללילה, כשתחזור.
ידעתי שביטלת הכל בשביל לצאת איתי הביתה.
מדהים שלי.
אני באמת מרגישה שאני לא מתייחסת אלייך מספיק טוב.
לא כמו שמגיע לך.
וכשבא לי מסטיק,
וקנית לי קופסא עם 12 חבילות,
הרגשתי צביטה בלב.
וכשישבנו סתם לדבר
ואמרת שאני פשוט אהבת חייך
ואתה מחכה שנתחתן כבר
ואז כשאמרתי לך להירגע,
(וחשבתי לעצמי שאנחנו רק בשנות ה-20, וכיף לי איתך עכשיו
אבל אתה לא הטיפוס שאתחתן איתו..).
הוספת שאתה רוצה שאבא שלי יהיה הסנדק של הבן הראשון שלנו
כי אין לו בנים.
במקום להודות לאלוהים באותו רגע,
על זה שאתה כזה מושלם
נלחצתי.
וכשיצאנו אתמול בלילה לפאב,
והשמעת לי שיר שאתה ואלון ממש אוהבים,
ומי שמכיר אותי יודע שאני לא אוהבת את המוזיקה הזאת,
וגם אתה יודע.
אבל במקום לשמוח שחשוב לך שאדע מה אתה אוהב,
תהיתי אם האהבה באמת מנצחת הכל.
בונבון שלי,
מדהים,
בייבי.
אני אוהבת אותך, באמת שאני אוהבת אותך.
אבל אני לא מצליחה להרגיש כמוך,
ואני מרגישה לא מספיק טובה בשבילך.
כי מגיע לך יותר מזה.
ובאמת, שאני מרגישה לא ראויה למישהו טוב כמוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
