הם יורים לי על הבית.
הבית שלי זה לא מטווח, שמעתם?! אז תפסיקו לירות לפה ! ! !
זה הבית שלי.
אתם לא יכולים לפגוע בי פה. בבקשה אל תעשו את זה.
אל תכוונו את הרקטות שלכם למקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה בעולם. אל תירו על הבית שלי.
הם יורים לי על הבית. ונותנים לנו 60 שניות.
60 שניות, אם האזעקה עובדת כמו שצריך.
60 שניות של לשבת במקלט ולחכות לפיצוץ, העמום בד"כ.
60 שניות של פחד טהור. של חוסר ידיעה. של תפילה לאלוהים.
דקה אחת, שמרגישה כמו נצח.
הם יורים לי על הבית, ואני פוחדת.
אף פעם לא פחדתי ככה.
כל האימונים שעברתי בצבא לא הכינו אותי להתמודדות מול פחד כזה.
כל הנשקים שלמדתי עליהם, לא נתנו לי ביטחון מול הנשק הזה.
לא מלמדים את זה באף קורס בצבא.
ואחותי אפילו לא עשתה צבא.
אתם שומעים?! אתם יורים פה על אחותי! אתם מסכנים אותה!
והיא ילדה קטנה!
ואבא שלי לא יכול לשמור עליה עכשיו. וגם לא עליי.
וגם בייבי שלי לא, כי הוא שם, לידכם.
והלב שלי כבר כואב, פיזית, מרוב געגועים אליו.
אתם יורים לי על הבית.
ולא עשיתי לכם כלום. וגם אבא ואמא שלי לא.
וגם אחותי לא.
וגם בייבי.
אז בבקשה תפסיקו.
בבקשה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
