| 9/2005
אהבה
לפני שנים רבות חיו כל תכונות האגם על אי בודד אי שם באמצע האוקיאנוס. שמחה לצד עצבות, ידע עם תבוה וחכמה, אהבה ואושר, עושר וגאווה וכל השאר חיו להם בשלווה.
ואז, יום אחד הודיעו להם שהאי הנפלא שלהם עומד לשקוע מתחת לפני המים.
כל התכונות החלו מייד בהכנות, הם תיקנו את סירותיהם, ארזו את חפציהם, הכינו צידה לדרך והחלו לעזוב את האי.
אהבה הייתה היחידה שהחליטה לחכות עד לרגע האחרון, היא כל כך אהבה את האי שלא רצתה לעזוב אותו.
אך משחלפו השעות, והאי כבר כמעט שקע כולו, החלה האהבה לקרוא לעזרה.
היא ראתה את עושר בספינתו המפוארת המוזהבת וקראה לו: "עושר, האם תוכל לקחת אותי עמך?"
"לא. אינני יכול" השיב עושר " הספינה שלי מלאה בכסף, בזהב וביהלומים. אין לי מקום עבורך"
אהבה החליטה לבקש עזרה מגאווה, אשר עזבה את היא בסירה יפהפיה שאומנות עזרה לה לקשט "גאווה, בבקשה עזרי לי" התחננה אהבה.
אך גאווה השיבה "אני לא יכולה לעזור לך, את כולך רטובה ועלולה לגרום נזק לסירה היפה שלי"
גם עצבות הייתה בסביבה, אהבה קראה לה "עצבו, הניחי לי לבוא עמך"
אך עצבות השיבה, מתייפחת בדמעות "אהבה, אני מצטערת, אבל אני כל כך עצובה ואני רוצה להיות לבדי"
אהבה ראתה גם את שמחה, שהייתה כל כך מאושרת, שאפילו לא שמה לב לקריאותיה של אהבה לעזרה.
לפתע שמעה אהבה קול: "בואי אהבה, אני אקח אותך" היה זה מישהו קשיש. אהיה הרגישה כל כך מבורכת ונרגשת, שהיא אפילו שכחה לשאול לשמו.
כשהדיעו לאדמה יבשה, הקשיש פנה לדרכו. אהבה, שהבינה כמה אהבה שכנה בקשיש, שאלה את ידע - קשיש אף הוא - מי היה זה שעזר לה.
"היה זה זמן" השיב ידע
"זמן?" שאלה אהבה "אבל מדוע שדווקא זמן יעזור לי?"
ידע חייך בתבונה וענה "זאת מכיוון שרק הזמן מסוגל להעריך את גדולתה של האהבה"
שיהיה לכם לילה מלא אהבה,
ניקי.
| |
היום הוא המחר שאתמול דאגנו בגללו
והיום אנחנו גם מציינים 11 חודשים לקשר.. אם כי לא יצא לנו להפגש כדי לעשות משהו מעבר ללציין :)
מזל שלכל שבוע יש גם סוף שבוע.. ואיתך כל דקה היא כמו גן עדן מרוכז..
שיהיה לך לילה קסום, אהובי, וחלומות מתוקים.
אוהבת אותך,
אני
| |
ייאוש
לאחרונה התחלתי לפקפק בכשרון היחיד שהייתי בטוחה בו אי פעם. התחלתי לפקפק בזה שאני באמת יודעת לכתוב.
עתה יש לי מין תחושה מציקה שכל מה שאני רוצה לומר, לכתוב, להגיד, כבר נאמר. מישהו כבר כתב את הרעיון לפניי.. והכי דרוע, הוא גם עשה את זה, בטח, יותר טוב ממני..
זה משגע אותי.
אז מה אם מישהו כבר כתב על רעיון מסויים? האם זה אומר שאני לא אוכל לחדש דבר?
לכל רעיון יש אלף זוויות, ולכל זווית יש אלף רעיונות. הרי חייב להיות משהו שאוכל לומר אחרת? לאו דווקא טוב יותר. פשוט אחרת?
אני לא יודעת.
מזג האוויר בימים האלה מטריף אותי.. החום הזה אפילו לא טורח להתגנב, הוא פשוט תוקף ללא אזהרה.
הלחות גורמת לכל זה להיות אפילו יותר בלתי נסבל.. אני לא יודעת מה הייתי עושה לולאי המזגן במשרד.. בטח קופצת מהחלון. לא שזה היה עוזר בהתחשב בעובדה שהמשרד נמצא בקומה הראשונה :)
המש"קית השנייה שאיתי במשרד נמצאת עכשיו בחו"ל. ניו יורק והסביבה. הרבה יותר שקט עכשיו, אני חייבת לציין. היא הרבה פחות נוראה מאשר המש"קית במשרד הקודם בו הייתי מסופחת... היא עשתה לי את המוות, ובעצם הייתה אחת הסיבות שלא רציתי לחזור לבסיס ההוא, אם כי בוודאי לא המשמעותית, סתם בונוס נחמד.
מי שאיתי היום במשרד, היא אמנם שתלטנית מעט, אבל היא בסדר. לרוב אנחנו מצליחות להסתדר גם בלי להכות אחת לשניה בפנים עם פטיש חמש קילו :)
ועדה רפואית מחכה לי בעוד שבועיים בערך, אם הכל ילך כשורה, אני אקבל פרופיל 45 ואוכל לצאת לקורס הקצינים. שזה חדשות מאוד טובות, או מאוד רעות. תלוי איך מסתכלים על זה.. אני קצת מאוכזבת להעביר את יום ההולדת שלי בחור המצחין במרכז הארץ בו הייתי בפעם הקודמת.. מצד שני - זה רק יומולדת, לא סוף העולם, הוא קורה בכל שנה, בדיוק באותו תאריך - קורס קצינים, לעומתו, קורה בערך שלוש-ארבע פעמים בשנה, בכל פעם בתאריכים שונים :) ויש רק שתי הזדמנויות בשבילו, ולפעמים אפילו זה לא.
בינתיים מתכוננת נפשית לקראת הקורס, כן, גם פיזית - עצלנית שכמוני. לא נשאר עוד הרבה זמן.
שיהיה לכולנו לילה נהדר, ושיגיע כבר סוף השבוע! אני רוצה לראות את אהובי! 
אוהבת,
ניקי
חיילתולה בירוק
| |
 הסמטה כבר בת שנתיים
מזל טוב.
הסמטה כבר בת שנתיים.
כל כך הרבה דברים היו פה בשנתיים האלה.. שכשאני מסתכלת על הפוסטים הראשונים, התמימים, פתאום אני כבר לא מזהה את עצמי בהם... ואולי, אני מזהה את עצמי, אבל אחרת. יותר צעירה, יותר מפוחדת, נתונה לסערות רגשות לעיתים תכופות.
בזמן האחרון מצאתי את עצמי עוברת על הפוסטים, נתקפת נוסטלגיה, אבל בעיקר שמחה לראות שהשתנתי, שלמדתי והתבגרתי.
נכון, יש עוד כל כך הרבה לפניי, אבל נחמד להביט לאחור מידי פעם, ולא בצער - אלא פשוט להיזכר ולתת לדברים הטובים להישאר.
וכמו שהשנה העברית מתחלפת בקרוב, והשנה האזרחית קצת אחריה, שגם השנה הוירטואלית הזאת, - פה בישרא - תהיה מלאת הפתעות, שמחה וכיף.
הסמטה כבר בת שנתיים
תראו כמה גדולה, זו הקטנה, הפכה להיות
עוד מעט היא תהלך כבר על שתיים
ותביע את דעתה בקול רם
אבל בינתיים, היו שקטים כפליים
כי זו הגדולה, קצת קטנה
ועדיין ישנה צהריים...
שנה טובה :)
ניקי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
