לא להאמין כמה זמן לא הייתי פה.. איכשהו כשאני כבר יוצאת הבייתה, אין לי זמן להגיע למחשב. יש אמא, יש אחות, יש חבר, יש לישון, יש לאכול. אין זמן למחשב בין כל אלה...
את ליל-הסדר (או הבלגן) עשיתי עם חבר שלי אצלו בקיבוץ. היה כיף :) לא כל כך הסדר, אלא מה שהיה אחריו - היה מאוד כיף 
אחרי שבוע ארוך מאוד שלא ראיתי אותו מותר לי!
עכשיו, אחרי חודש וצ'ופצ'יק, מתחילים באמת לראות את הפרצופים האמיתיים של האנשים בקורס. יש כבר כמה שחתמו ויתור על הקורס וחזרו לבקו"ם לשיבוץ מחדש. התחלנו את הקורס משהו כמו 90 אנשים, עכשיו אנחנו בקושי 75.
אבל כמו שאמרו לנו מראש - זה קורס ממיין.
מצד אחד יש כל כך הרבה מה לספר, להשלים, מצד שני יש עניין קטן של ביטחון שדה - כל הזמן טוחנים לנו אותו - שלפעמים אני פשוט מעדיפה לא לדבר על הקורס שאני עושה..
אבל משהו אני כן אזכיר.
במחוזותינו (איזור המרכז) יש אחד שהוא הרס"פ שהוא אחראי על עניין המנהלה של הקורס (כלומר אם מישהו צריך ציוד - נייר טואלט, מדים, בריסטולים וכולי - הוא פונה לרס"פ) והוא גם אחראי לעשות לנו עבודות רס"ר - שזה סינג'ור קטלני, בצבא קוראים לזה: שח"ם - שיפור חזות מחנה.
זה כשכולם לוקחים מגרפות ומעדרים, שלושה עובדים, חמישה עומדים ועושים כאילו וכל השאר יושבים ומסתכלים עליהם.
עכשיו, הרס"פ שלנו, או כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לו, הרס"פּי-ספּי, נורא אוהב לצוץ מהשיחים. הבעייה היא - שיש הרבה שיחים ברחבי הבסיס - אז הרבה פעמים הוא צץ לנו מהשיחים.. בדרך כלל זה כשאנחנו עושים משהו שאנחנו לא אמורים לעשות (כמו לשבת בזמן שח"ם..)
לרס"פי-ספי, ולמען האמת גם למפקד הקורס שלנו, יש פנים של ילד-כאפות. שניהם נראים כאילו הרביצו להם ממש חזק לכל אורך התיכון שלהם.. הרס"פי עם העיניים הכחולות המסכנות, והמפקד הג'ינג'י עם הנמשים - אין מצב שהם סיימו את התיכון בלי לחטוף כאפות.
הדבר הכי קשה, לפחות לדעתי, זה הניתוק הארוך מהבית, מהעולם האזרחי, אין לי מושג מה קורה בעולם.. עיתונים אנחנו מקבלים כמעט כל יום - אבל מי שראה פעם איך זורקים פירורי לחם לתוך להקה של יונים יודע שאותו מצד לגבי העיתון - הוא לא מגיע לכולם בסופו של דבר.
בסדיר זה יהיה שונה, אבל בינתיים, סופרים את הימים.
לחופש אין מחיר, אבל יש לו תאריך.. וכרגע זה ה-19 במאי. סיום קורס.
ניקי,
החיילתולה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
