מישהו החליט לעשות הפגנה בדיוק מתחת לחלון של המשרד בו אני עובדת.

כאלה רמות של דציבלים לא שמעתי מאז שהחבר'ה של יופלה עשו יום כיף למטורללים (ולי כאב ראש ברמות קולוסאליות).

הקריין חוזר לפחות אחת לחמש דקות על הטקסט הזה:

"תושבי חדרה פונים אל שר הפנים אופיר פז פינס בדרישה למנות וועדת חקירה לבדיקת תפקודה של עיריית חדרה ולפיזור מועצת העיר.. מוכרחים להציל את חדרה!"

מסכנה חדרה, היא צריכה סופרמן שיציל אותה (^.^)

ואגב, ממתי לשר הפנים יש שם אמצעי? כנראה שאני באמת מנותקת מהמציאות...

ואם לא הטקסט ההוא, אז יש עוד הברקה:

"עיריית חדרה הביאה לקריסה שלטונית מוחלטת בתחום החברתי, הכלכלי והתרבותי! מוכרחים להצליל את חדרה!"

והכל בטון מאוד חגיגי ונלהב.. מישהו שמח לאיד, או שזאת שוב רק אני?

וכדי למלא את הזמן בין הדרישה לשר הפנים לשמחה לאיד ולג'ינגל ה"נהדר": "קודם כל הנהגה חדשה מוכרחים להציל את חדרה!" יש שלושה שירים: "חגיגה" של שרית חדד, "עד שתבין אותי" של שירי מימון ו"יחד" של גאיה.

כולם, יש לציין, בגירסה שמישהו נורא השתדל לעשות אותה מכוערת במיוחד.

ניקי,

הלכה לחפש את סופרמן שיציל את חדרה המסכנה

סוף השבוע האחרון, כמו רבים שבילינו יחד, היה פשוט מושלם. כמו לקוח מחלום מציאותי, שליו, רגוע, מלא בחום שעוטף את שנינו.

כמה צעדים מהבית והנוף הופך ירוק לחלוטין, צללים של ענפי עצים וקרני אור מסתננות ביניהם. אני שעונה עליו והוא מחבק אותי.

לפני זמן מה יצא לנו לשוחח (או יותר נכון, יצא לי לספר, הוא בעיקר הקשיב), על העבר שלי. בפעם הראשונה בחיי, סיפרתי למישהו את כל קורות חיי בלי להחסיר פרטים, בלי לייפות דברים, אלא פשוט כמו שהם קרו באמת.

ואתמול יצא לנו לדבר דווקא על העתיד. על מה הוא רוצה ללמוד, מה הוא רוצה לעשות, על מה אני חשבתי, מטרות שלנו לגבי העתיד, רצונות.. ובתוך הפסטורליות של הנוף הירוק, גיליתי עוד רובד - בעצמי ובו.

למעשה את השיחה על העתיד החלו הוריו, בארוחת הצהריים, כששאלו אותו לגבי התוכניות לאחר השחרור. כשיצאנו לטייל מאוחר יותר, העלתי את הנושא שוב, סקרנית לדעת מה הוא באמת רוצה, על מה הוא חשב..  זה אולי קצת פחות אקטואלי לגביי כרגע - אבל גם אני התחלתי לתהות לגבי מה אני רוצה.. האם אני חוזרת להשלים את התואר? האם אני משלימה אותו בבאר-שבע? האם אני ממירה את הקורסים לתואר הנדסאית? כרגע אין לי תשובות לשאלות האלה, אבל אני מניחה שהן יבואו כשצריך.

זה מדהים איך הימים חולפים כמעט בלי שארגיש, הנה עוד מעט גם אני אלבש את המדים הירוקים ואלך לצבא.

ההתרגשות עולה ככל שהתאריך מתקרב - ה-16/03.

כל אחד והטיפים שלו - מצד אחד נותנים לי רשימות אורך הגלות, של דברים שצריך להביא..

מצד שני - אהובי אמר לי פשוט להגיע והכל יסתדר.

שיהיה לכולנו יום ראשון נהדר, ושבוע מלא טוב בעקבותו.

ניקי.

להתעורר בתוך החיבוק שלו

בתוך החיוך שלו

בתוך המבט שלו

בתוך האהבה שלו

להתעורר לפנים זוהרות

לבוקר נפלא

לקרני שמש ראשונות

להתעורר בחיוך

בלי לפקוח עיניים

להתעורר בליטוף

בלחישה עדינה

להתעורר

שנים חיכיתי לשמוע את המילים האלה. אולי סוג של עינוי עצמי, לחכות לשמוע הוכחה לכך שמה שאת חושבת זוהי האמת, אפילו שהיא מרה במיוחד.

שנים שאמא מגינה עליו "הוא פשוט לא יודע להביע רגשות" או "הוא מתעניין, אכפת לו, הוא פשוט לא יודע איך לשאול"

בולשיט!

אתמול סוף סוף שמעתי אותו אומר את המילים האלה.. שנים חיכיתי לשמוע אותם.

הוא לא שם זין עליי.

שיהיה לו לבריאות - גם אני לא שמה זין עליו!