עדיין לא ממש מעכלת, מאחלת שהזמן יחזור 24 שעות אחורה ויעצור באותה נקודה.

את הבשורה המרה קיבלנו כולנו הבוקר, בקול רועד נאמר "סיוון נהרגה בתאונת דרכים היום לפנות בוקר".

בהתחלה היה שקט, דממת הלם, ואז החל הבכי.

הדמעות לא מפסיקות, איך זה יכול לקרות?

בהתחלה נאחזנו בתקווה הקלושה שזאת לא את, שזאת טעות, או בדיחה חולנית של מישהו, או.... כל דבר מלבד האמת.

בשמונה אמרו שאחיך הלך לזהות את הגופה.

זאת לא גופה, רציתי לצרוח, זאת סיוון! סיוון, עם החיוך הכובש שלה, סיוון שאיתה דיברתי רק לפני יומיים, זאת סיוון!

מעט מאוחר יותר כבר הגיע האישור הסופי, זאת את.

כל כך צעירה, בקושי בת 25, חגגת יום הולדת לא מזמן. כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה דברים עוד היו לפנייך...

וברגע אחד. הכל נעצר.

בכניסה לבית העלמין עמדנו הממומים, מנסים לחזק האחד את השני בעוד הדמעות לא מפסיקות לזלוג.

הגענו ללוות אותך בדרכך האחרונה, מנסים לתפוס, איכשהו, שאת אינך יותר.

צעקות השבר של המשפחה, בכי תמרורים מצד החברים, אף אחד לא יכול להבין, בפי כולם אותה שאלה - למה?

ואני רוצה לכעוס - על הגורל, על אלוהים, על מישהו. רוצה לכעוס על שנלקחת מאיתנו.

רוצה לכעוס על אי הצדק שבכך, אבל יותר מכל - רוצה להחזיר אותך.

אז אני הולכת אחרי האנשים ושומעת את הקדיש, עומדת רועדת מול ערמת האדמה שעכשיו את טמונה בה.

מדוע זמנך על פני האדמה היה כה קצר איש לא ידע לעולם,

אך היה לי הכבוד להכירך, והייתי לי זאת זכות להיות חברתך.

ככה נראה הרכב אחרי התאונה. לסיוון לא היה סיכוי, היא נהרגה במקום.

התמונה מתוך כתבה ב-Ynet.

הפרופיל של סיוון מתוך אתר מקושרים.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

כואבת ובוכה,

ניקול.

היום הממיר שלי שבק חיים. מת.

עשיתי כל דבר אפשרי לקופסת הפח הקטנה ששרתה אותי נאמנה כמה שנים טובות, אבל גורנישט.

טוב, אז בשעה חמש וחצי הרמתי טלפון לתמיכה של יס.

הנציגה הגיעה מהר מאוד למסקנה שצריך להזמין טכנאי, ואני בהיותי בעלת ממיר אחד ויחיד, בטוחה שהנה היא תגיד לי, אוקי היום מגיע טכנאי.

אממה, לא כך הם הדברים.

"יש שבר ענן בחדרה ואי אפשר לשלוח טכנאי"

"מה זה שבר ענן?"

"בגלל תנאי מזג אוויר אי אפשר לשלוח טכנאי, היום, תנסי אולי יותר מאוחר"

"מה זאת אומרת?? הטכנאי נוסע באופניים?? מה קשורים תנאי מזג האוויר??"

"תראי, אי אפשר, כרגע יש רק מחר בבוקר, תנסי אולי יותר מאוחר, אם מזג האוויר ירגע, יהיה אפשר לשלוח טכנאי"

בקיצור, אומרים שלהוט יש שרות על הפנים, לפחות הטכנאים של הוט לא נוסעים בגלגיליות ברחבי הארץ ולא מפחדים ממזג האוויר ;-)

ניקי

עוצמת עיניים

ורואה אותך,

את הרוך במבטך,

את הגומות בלחייך.

שואפת אוויר

ונושמת אותך,

מושיטה את יד

ומרגישה אותך

לצידי.

להתמסר, ללא גבולות,

לתת, בלי לדרוש לקבל חזרה,

לפתוח את הלב,

לתת לעצמי את האפשרות להתאהב.

כבר לא מעניין אותי האם זה חכם,

או לא,

האם זה נכון,

או שגוי ביסודו.

אחרי חודשים של ריקנות,

של חיפוש מסווה

ולעתים מרדף גלוי,

יש לי סיכוי

לאושר.

אז אני מתקרבת אל הקצה,

וקופצת מהצוק,

נכון, יש סיכוי שאפול מטה,

אשבור את עצמי לרסיסים,

אך הסיכוי שאמריא מעלה,

גבוה מעל כל העננים,

הוא שנותן לי את האומץ

לצעוד את הצעד הנוסף הזה,

ולתת לקרקע להשמט תחתיי.

ניקול

כל כך רוצה להיות מאושרת,

לאהוב ולהיות נאהבת,

רוצה לתת, כי יש לי כל כך הרבה,

רוצה לקבל, כדי שאחרי הנתינה אוכל להתמלא,

רוצה את הכי טוב שרק יכול להיות,

אבל חוששת לשקוע באשליות..

אני לא יכולה שלא לחשוב על זה.. אולי אני ממהרת מידי? נסחפת בדמיון שלי עצמי?

בונה ארמונות חול באמצע כביש אספלט, מוצאת משמעות במקום שהיא לא קיימת בו..

נכון, כולנו נפגענו בעבר, לכולם יש את השלדים בארון, אבל האם זה אופטימי מידי מצדי לחשוב שזה לא מה שחשוב,

שזה האדם שמולי, האינטראקציה שבינינו, שעושה את ההבדל?

ומי אמר שאני לא מדמיינת את הכל?

מחשבה חולפת, שלא כל כך עוזבת את הראש.