הקייטנה נגמרה, ביום רביעי מתחילים את הדבר האמיתי.. יש מעין אווירה של אי וודאות - איך ילך, מה יהיה, האם אני אצליח...  בכל זאת, פעם קודמת זה לא עבד.

החולצות שארגנתי לכל המחלקה שלי יצאו מעולות! שזה דבר מאוד חשוב, בהתחשב בעובדה שהראש שלי היה מונח על הכף כאן... וזה לא ממש כיף לאבד את הראש בגלל כמה חולצות (57 ליתר דיוק).

כמו שהחולצות הלכו טוב, ככה הצווים שהיינו אמורים לקבל בהכנה הלכו רע, רע מאוד. בעצם כל התהליך שבו הצווים הוצאו ונמסרו לנו, לכאורה תהליך פשוט ביותר, היה בזבוז זמן טוטאלי ומופת להיעדר היעילות המוחלט שיש בצבא. שעתיים וחצי מאוחר יותר מכל שאר האנשים, ארבע שעות אחרי שהיינו אמורים לצאת מבחינת הלו"ז המתוכנן - בשעה חמש אחר הצהריים יצאנו סוף סוף הבייתה.
מזל שהיה לי טרמפ עם אחד הבנים מהמחלקה עד צומת בית-ליד, ככה לפחות הגעתי הבייתה בשעה נורמלית יחסית (שבע בערב, מה לעשות שכל הדרך היו פקקים?).

בערב נפגשתי עם אבא, ישבנו בבית קפה כדי לציין את יום ההולדת שלי.. שהיה לפני שבועיים כבר, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. למען האמת, הופתעתי, היה ממש נחמד. בלי מתח, עם הרבה כיף, פשוט זרם. ממש לא ציפיתי לזה.. נראה שלא רק אני השתנתי, אלא גם הוא.
יצא לי לספר לו על השירות שלי, על מה שהולך איתי באופן כללי.. אני חושבת שזאת פעם ראשונה בכל החיים שלי שהיה לנו זמן אמיתי של אבא ובת. ובמיוחד כזה שלא כלל צעקות והרמת טונים.

העולם זה באמת מראה, אם עומדים מול המראה בחיוך ובגישה נעימה - כל השאר מחייכים חזרה.

לילה טוב, מחר חוזרים לבסיס כבר בצהריים..

ניקי

חתולה על מדים.