מקווי מים גדולים הם מקום נהדר להחביא את האוטו מהבעל אחרי שנכנסת בעמוד חשמל:

צר לי להודיע, אבל השלט הספציפי הזה אינו מספיק גדול להסתיר את הנזק לאוטו, נסי את השיטה בתמונה הקודמת

שיטת חניה זו נהדרת למי שנוהג להשאיר את האורות דלוקים ולגמור את המצבר:

חפצה נפשכם בטיסה לחו"ל אבל לא בתשלום על הכרטיסים? הנה פתרון מעולה לבעייה:

ומי שצריך הסעה עד הבית - שיקח את קו האוטובוס הזה:

 ניקי, שעושה מחר תאוריה, מציגה את מה שלמדה עד כה :)

"......בשעה 11:15 הרעיד פיצוץ עז את רחובות העיר ההומה אדם. נכון לעתה ידוע על שלושה עשר הרוגים ומעל לשמונים פצועים אשר פונו לבתי חולים הקרובים, כך מוסר דובר מד"א. כוחות גדולים של משטרה סורקים עתה את העיר מחשש למטענים נוספים. סגר הוטל על הערים הפלשתיניות המרכזיות וראש הממשלה מסר שצה"ל יגיב בחומרה על הפיגוע.

מקורות במשטרה מוסרים כי המחבל יצא הבוקר מהשטחים ונכנס לישראל. הוא עבר ללא קושי את החיילים השומרים במחסום, יחד עם מטען הנפץ שהוסווה ככינור...."

לא הייתם רוצים לקרוא את הידיעה הזאת בכל רחבי העיתונים והאינטרנט ולשמוע את ערוצים 1, 2 ו-10 קוטעים את שידוריהם לצורך "מבזק חדשות מיוחד", נכון?

אז כל מי שקופצים להגנתו של הפלסטיני המסכן שהיה צריך לנגן לחיילים במחסום וסבל השפלה כה נוראית שמעתה יזדקק לטיפול פסיכולוגי במשך שנים, קחו שנייה ותחשבו - מה אם הכינור היה מכיל חומר נפץ?

מה אם החייל היה מחליט להיות נחמד, ולתת לבחור הזה לעבור מבלי לבדוק אותו?

הרי היו צולבים את אותו חייל מסכן, עורכים לו משפט פומבי, מרשיעים ומוציאים להורג על גבי כל עיתון, אתר אינטרנט ותוכנית אקטואליה בטלוויזיה.

בכל פעם שאתם עוברים בנמל תעופה - מעבר גבול לכל דבר, בדיוק כמו המחסום - אתם נדרשים לעבור בדיקה קפדנית, לפעמים מהסיבה הפשוטה שקוראים לכם "עומר" שבקלות יכול להפוך ל"עומאר", או שהשזוף שתפסתם בים במיאמי - נראה קצת שחום מידי לעיני המאבטח, ולרוב בגלל שכל הנוסעים מחוייבים בבדיקה.

אני לא שומעת אף אחד צועק להגנת הנוסע התמים שמתבקש להוכיח שבמזוודתו החומר המתכתי הוא אכן האבזם של הנעל שמונחת בתחתית המזוודה - וזאת על ידי פתיחת המזוודה.

החיילים לא דרשו מהפלסטיני לנגן כי חסר להם בידור, מה לעשות שרובם, קרוב לוודאי, לא מעריצים גדולים של מוסיקה קלאסית ולא ממלאים אותם געגועים לנגינת כינור באמצע היום. הם עשו את זה כי התפקיד שלהם הוא לא לתת למחבל לעבור את הגבול, לבדוק את כל מי שמבקש להכנס לישראל ולוודא שאין הוא מהווה סכנה.

פעם קראו לזה "הגנה על המולדת".

היום קוראים לזה "השפלה עמוקה" ו"פלישה לפרטיות".

ואם לחזור לנגן הפלסטיני - מה יש, מורים לנגינה בכינור יש רק בשכם? חייבים לעבור את הגבול בשביל שיעור נגינה?

אם החלטת לעבור את הגבול, תהייה מוכן שיבדקו אותך, בדיוק כמו שבודקים כל אחד בכל מעבר גבול שהוא, בהתאם לסידורי הביטחון של כל מדינה.

ניקול.

יצאנו לטיול בצפון הארץ, אני אמא ואחותי. הצילומים אולצו לעבור עריכה גסה להקטנת מידות, אבל לדעתי הן עדיין יפהפיות.

שיהיה לכולנו יום נהדר,

ניקי.

אמא שלי נורא אוהבת להגזים כשהיא לא רוצה שאני אעשה משהו.

למשל, כשנורא רציתי להכין אקלרים:

אמא אמרה שזה יקח לפחות 6 שעות להכין אותם! אז ירדתי מהעניין למשך כמה חודשים.. לבסוף שכנעתי אותה שיש לי את הכוח והזמן להכין אותם..

תתפלאו, אבל זה אכן לקח 6 שעות. עד היום אין לי מושג למה... כל המתכונים שראיתי ברשת - שעתיים גג, כולל האפייה והמילוי בקרם.

היום נורא בא לי על סופגניות... אבל לא על הקנויות שמזכירות לי קרש דיקט, אלא על ביתיות, רכות, טעימות..

אז התקשרתי לאמא לשאול על המתכון, כי אני זוכרת שהיא הייתה מכינה.

"את לא יכולה להכין לבד את הבצק, זה יקח לך 6 שעות! וזה נורא קשה וזה המון עבודה..."

והאמת.. על אמא אפשר באמת לסמוך שזה יקח כל כך הרבה זמן. אז טרחתי ובדקתי, והכנתי וטעמתי והנה מתכון מעולה לסופגניות - בחצי הזמן.

החומרים:

450 גרם (3 כוסות) של קמח

3/4 כפית מלח

15 גרם (1 כף) שמרים טריים

50 גרם (3 כפות) סוכר

30 גרם (2 כפות) חמאה מומסת ומצוננת

2 ביצים

ריבה לפי בחירתכם (אפשר להשתעשע עם ריבת חלב אפילו)

אבקת סוכר לקישוט

וככה עושים את זה:

1. בקערה קטנה מערבבים את השמרים (1 כף) עם 4 כפות מהחלב החם ועם 3 כפות סוכר ומשאירים 10-15 דקות להתססה.

2. בקערת מערבל שמים את המלח והקמח ומערבבים.

3. מערבבים את החמאה המומסת, את שארית החלב והביצים עם בלילת השמרים ויוצקים לאט ובהדרגה לתוך תערובת הקמח במהירות נמוכה, עד לספיגה. לאחר מכן מעבירים למהירות בינונית עד שמקבלים בצק גמיש ולא דביק - אם הבצק נדבק לדפנות הוסיפו עוד מעט קמח, כף אחר כף.

4. מוציאים למשטח מקומח, לשים עוד כמה דקות בידיים. לאחר מכן מניחים את הבצק בתוך קערה משומנת קלות (כדי שלא ידבק לדפנות), מכסים במגבת מטבח או ביריעת ניילון ומניחים בטמפרטורת חדר חמימה למשך שעתיים, או עד שהבצק מכפיל את נפחו.

5. מוציאים את הבצק מהקערה למשטח מקומח, מרדדים בעדינות לעובי של סנטימטר וחצי עד שתיים וחותכים עיגולים עם כוס. מסדרים על תבנית אפייה מקומחת, מכסים במגבת בד ומניחים למשך כ-20 דקות עד שהעיגולים מכפילים את הנפח.

6. מחממים שמן לטיגון עמוק לחום גבוה. מטגנים את הסופגניות עד שהן מקבלות גוון זהוב-חום. שימו לב שאם הטיגון מהיר מידי, הסופגניות לא יהיו מוכנות מבפנים, אז כדאי להקטין את האש. מוציאים בעזרת כף מחוררת, מספיגים את השמן העודף בנייר ומקשטים באבקת סוכר.

7.בעזרת קצה של פיית זילוף קטנה עושים חור בצד הסופגנייה וממלאים אותה בריבה או בכל מילוי שתרצו.

בתאבון!

(סופגניה בסגנון אמריקאי)

בחודשים האחרונים התחלתי ללמוד נהיגה, העבודה אצל הבוס המעצבן שלי מאפשרת לי לממן את הלימודים, כך שאמא לא יושבת לי על הראש.

בשיעור הראשון המהירות הכי גבוהה שהגעתי אליה הייתה 35 קמ"ש, ישבתי מתוחה כמו קפיץ, כפות הרגליים שלי הזיעו בתוך הנעליים, ובאופן כללי ניתן לומר ש"קצת" חששתי.

מאז עברו 12 שיעורים, והיום אני הרבה יותר רגועה מאחורי ההגה.

המורה שלי הוא טיפוס כזה שלא אומר הרבה על הנהיגה.. קשה לי היה לדעת אם אני נוהגת טוב, או רע, משתפרת, או שאני עושה מעצמי מטומטמת מושלמת על הכביש..

כלומר, אם נהגתי רע מאוד - כמו בפעם ההיא שניסיתי להוריד תמרור מיותר שנתקע לי באמצע הדרך - אז ידעתי את זה בעצמי.. אבל יש את השיעורים האלה, שלא הייתי בטוחה אם נהגתי טוב, אם אני משתפרת, או אם אני סתם דורכת במקום.

כמובן שבין העבודה, לשיעורים, לשינה, לאמא ולשניות בין לבין כדי לנשום, לא נשאר לי הרבה זמן, מה שאומר שתאוריה... עדיין לא עשיתי.

והאמת אם לשפוט על פי המבחן שעשיתי באתר ללימודי תיאוריה - יש לי עוד הרבה מה ללמוד.

המורה שלי כבר מנדנד לי על תאוריה, בערך כל שיעור החל מהתשיעי, ואני מבטיחה שאני עושה בקרוב.

אני באמת לומדת.. איפה שהוא בין הביסים של ארוחת הבוקר, בדרך לעבודה... ובחודש האחרון החיים החברתיים שלי התעוררו לחיים.. אז על זמן פנוי כבר אין מה לדבר. בלאט.

היום (שיעור 13), המורה אומר לי: "נו תעשי כבר תאוריה. היום לומדים, מחר תיאוריה. אני רוצה כבר להגיש אותך לטסט"

אז אם שמעתם צעקות שמחה מוזרות מהדהדות בכל רחבי הארץ - זאת אני :) את התאוריה אני לא עושה מחר, אבל לחרוש היום אני בהחלט אחרוש ^.^

אז שיהיה לכולנו אחל'ה של שבוע, ואני מתנצלת על ההופעות הנדירות שלי פה.. קצת אין לי זמן למחשב.. והבוס ניתק לי את הנט בעבודה :( בוס רע.

אוהבת את כולכם,

ניקי.