פרסומת לנטוויז'ן:

"סקר במעריב (מתוך כתבה שפורסמה ב-23.01.2005) קובע - נטוויז'ן, הכי מהירה בתמיכה, הכי טובה בתמיכה, הלקוחות שלנו - הכי מרוצים!"

שלוש וחצי דקות אחרי זה...

פרסומת לקווי זהב:

"הכי חשוב לי באינטרנט - זה תמיכה טובה. מעריב (בכתבה מתאריך 23.01.2005) קובע - קווי זהב היא ספקית האינטרנט עם התמיכה הטובה ביותר!"

אתם יודעים מה חסר?

פרסומות לברק:

"קוראי מעריב כבר יודעים, והגיע הזמן שאתם תדעו. בכתבה שפורסמה בתאריך 23.01.2005 מעריב קבע - 013ברק היא ספקית האינטרנט הטובה ביותר, הלקוחות שלנו מקבלים את השירות המהיר ביותר, האדיב ביותר והמקצועי ביותר!"

ניקי.

זה מה שהוא אמר לי ומאז המילים האלה לא עוזבות אותי. התחושה היא שאני כל כך רגילה להתנצל, על הכל.. שזה הפך להרגל, נכנס לתת-מודע.. אבל אני יודעת שאלו לא המילים שיוצרות את הבעיה, אותן קל להשתיק, זאת הרגשת האשמה שמתלווה להן, שגורם לי לומר אותן.

להפסיק להתנצל זה... זה להפסיק לקחת אחריות על דברים שלא היה לי יד בהם, על דברים שאין לי שליטה עליהם, זה להפסיק לחשוב שאני אשמה בכל, זה להפסיק להקשיב לאנשים שאומרים לי שאני אשמה בכל, או לפחות לדעת לסנן.

זה גם כשאני מתנצלת, והוא אומר לי להפסיק להתנצל - להפסיק להתנצל על זה שאני מתנצלת..

כי זה פשוט אבסורד.

לפעמים אני כועסת עליו, על שהוא פוקח את עיני לדברים שאולי העדפתי לא לראות, אבל בו זמנית אני מודה לו, על שהוא מראה לי בדיוק את מה שאני לא רוצה לראות.

הוא גורם לי לרצות להשתנות, אבל יותר מזה, הוא גורם לי לחפש את הכוח בתוכי, הכוח להשתנות, לשפר, להתפתח.

יש משהו קסום בשינה..

כל מה שנראה נורא ואיום בליל אמש מקבל פרופורציות נכונות, או נעלם לחלוטין.

ואולי זה הקול שלו שהעיר אותי ברכות...

ואולי זו הידיעה שרק עוד שעות ספורות

ואראה אותו..

לקראת שש כבר השתגעתי.. תחושה שאני רוצה לצאת מעורי או אולי להידחס לתוך עצמי עד שיווצר חור שחור.. ורק אז קלטתי שלא זכרתי לשתות היום.. על אוכל אין מה לדבר.

אפילו לא הרגשתי צמאה, גם לא כשהמים הקרירים נגעו בשפתיי. לגמתי במהירות, כוס ועוד כוס. לא חשה בטעם.. לא חשה ברוויה.

בשבע וחצי נעלתי את הדלת של המשרד ועל רגליים עייפות צעדתי לכיוון התחנה המרכזית. עצרתי בספריית הDVD להחזיר את הסרט שראיתי היום.

סהרהורית, עייפה, סחוטה רגשית, נסעתי הבייתה.

הייתי עצבנית ומתוחה, סוף סוף התחלתי לחוש ברעב.

ידעתי שאם אתחיל לדבר עם מישהו.. אני פשוט אתפרץ על אותו אדם ואוציא את כל העצבים שלי עליו.. בלי הרבה הגיון, פשוט פורקן רגשי.

הוצאתי את הזעם על תפוחי האדמה שקילפתי, אחותי - למזלה - הייתה בחדר, מול המחשב.

הכל עצבן אותי - הטלוויזיה הדלוקה על ערוץ הילדים שמשדר תוכניות שהופכות את המוח של הילדים לעיסה, הישיבה האינסופית של אחותי מול המחשב, הכלים בכיור שלא שטופים, החלב שנגמר, הסלט שחתכתי והיה לו טעם מגעיל (איזה אידיוט מערבב תיבול של שמן זית, לימון ושמנת על תערובת ירקות שלא נועדה להיות ביחד?), בסוף זרקתי אותו לפח והכנתי חדש, שגם לו לא היה הרבה טעם.

הפירה שהכנתי הרגיש כמו חול בתוך הפה.. גרגירים דביקים של בוץ צהוב.

רציתי למות.. או להרוג מישהו.. פשוט לשפוך הכל החוצה. רציתי משהו לכעוס עליו.. משהו מוצדק.. להפסיק להרגיש כמו חתול סגור בתוך כלוב שרק הוא רואה.. זעם עצור ללא סיבה.. יותר גרוע מחיה פראית.

פתחתי טלוויזיה, מצאתי את הסוף של הסרט "כלבים נגד חתולים" באחד הערוצים, ושקעתי בו.

לאט לאט התחלתי להרגע.. העצבנות החלה להתפוגג, הזעם להיעלם.

האוכל, התוכניות שלא דורשות מחשבה ויותר מכל - העובדה שלא הוצאתי את הכל על אף אחד - הצליחו להרגיע אותי.

ואז הבדידות השתלטה.

שמיכת הפוך החמה כבר לא מצליחה להדוף את הקור שכמו נדבק לעצמותיי ומסרב לעזוב.

מחפשת חום שלא נמצא...רועדת מקור שאין ממנו מוצא.

רק עוד כמה שעות להחזיק מעמד, לא להכנע.

פחות מיום אחד.. קצת יותר מ-12 שעות.

ואז הכל ייפתר.. ייעלם..

אני יודעת שהחיבוק שלו יפתור הכל..

הוא יגרום לכל השדים שלי להתרסק לרסיסים, לפחות לסוף שבוע אחד..

לפחות לכמה ימים...

אני מרגישה כמו משוגעת.. חולת נפש שלא מודעת למציאות.. עם שדים שמתרוצצים בתוכי.. שאין לי שליטה עליהם.

מרגישה כל כך מטורפת.. מכורה לסם שאינני יודעת את שמו..

רוצה לישון.. אבל פוחדת מהחלומות שיבואו..

היום הזה התחיל רע והוא פשוט לא מצליח להשתפר.

יש לי גוש בגרון.. מגעיל כזה. לא ממש של בכי. זה מין סלע ענק שמוחץ את החזה וחונק את הנשימה.

אפילו חודשים אחרי זה.. עדיין לא הצלחתי להפטר מהסיוטים עליה. זה חוזר שוב ושוב, רודף אותי בכל צורה, עשרות פעמים במהלך הלילה. כמה פעמים התעוררתי בלילה, חסרת נשימה, מבוהלת, מפוחדת. כמה פעמים הרגשתי את חוסר האונות הנורא הזה?

עשרות.. אולי מאות..

ועברו כמה חודשים טובים, אז למה אני לא מצליחה לשכוח?

כל כך רע לי, כל כך מחניק שאני פשוט לא יכולה לברוח. כאילו חיברו שלשלאות לזרועותיי ולרגליי וחיברו אותם לקיר אבן קר.

לכמה דקות זה השתפר.. ראיתי סרט. לפחות שם המפלצות מתות אחת ולתמיד ולא חוזרות לרדוף אותך בלילה.. ואז משפט שהוא אמר. וזאת אשמתי - אני נותנת פרשנות למילים.

"חשבתי על כמה דברים. אני אספר לך"

ואני לא יכולה שלא לחשוב מה זה אומר, על מה הוא חשב? מה הוא רוצה לספר?

ושוב שוקעת בתוך בור חסר תחתית..

ושונאת את עצמי בגלל זה. אני לא מספיק רגועה,. לא מספיק טהורה, לא מספיק חזקה, לא מספיק ראויה.. לאהבה שלו. אבל אני לא מוכנה לוותר. לא, הבדידות היא נוראה אף יותר.

לא אחזור לשדה הקור הזה, לקוצי הבדידות שדוקרים שוב ושוב.

אעדיף למות ולא לחזור למרחבי המוות-החי הזה..

איך אוכל לשוב לשם אחרי החמימות של אהבתו? אחרי האור שמביא עמו חיבוקו, איך אוכל לחזור לחושך של הבדידות, לקור שלה?

אני פשוט לא יכולה...

לו הייתי רק מעט יותר טובה..

לו רק הייתי יותר טהורה, רגועה, חכמה.. אולי הייתי ראוייה לאהבה.

לא מסוגלת לבכות כי אני פשוט לא מספיק חזקה... כי אם אני אשבר לרסיסים מי יחבר אותי חזרה?