הסרט ה22 במספר, מסדרת סרטי ג'יימס בונד, מתחיל - כמה מפתיע - במרדף מכוניות.

לכאורה, מה רע? הרבה מתכת צווחת, יריות מכל כיוון אפשרי, התחמקויות קרובות ואויבים שמנסים (כרגיל) לחסל את בונד.
אבל למה לעזאזל אופן הצילום של הסרט גרם לאולם קולנוע שלם לפתח כאב ראש כבר על ההתחלה?

אני אסביר, ככל הנראה הצלם של הסרט, הינו צלם חתונות חובבן במקצועו, אשר לא ידע על מי הוא רוצה להתמקד ומתי.
התוצאה - סדרת צילומים רועדים במיוחד, מעבר חד מידי בין שוט לשוט, ובלבול מוחלט של הצופה המסכן שרוצה לגרום למומים קשים בגופו של הצלם.

אחרי שבונד מרסק כמה מכוניות - הייתם מצפים לראות אותו שולף איזה גאדג'ט או שניים - הרי מהי מכונית בונד בלי הגאדג'יטים הידועים שלה?
אז זהו, שאין גאדג'יטים. כלום. נאדה. גונישט מיט גורנישט לאורך כל הסרט - ותאמינו לי - חיפשתי!
כלום, אוטו רגיל, מינוס דלת שהרסו לו באמצע השוט. זהו.
טוב, אז אם אין גאדג'יטים במכונית - לפחות שג'יימס ירה במשהו מגניב, כמו.... מטול רימונים? טיל אר.פי.ג'י? פצצה מתבייתת על חום? רובה צלפים? משהו????
לא. לא ולא, עוזי פשוט ומוכר עד כדי שחיקה, שמוחלף בהמשך הסרט באקדח חסר ייחוד. זהו. זה כל ארסנל הנשקים של בונד. נגמרו הדברים המגניבים בעולם, חזרנו לאקדח.
איפה העט המתפוצצת? איפה המצלמה במשקפיים? ואיפה השעון? השעון!! זה שיכול להפיל פצצה גרעינית תוך כדי נגינה של סונטת הירח מהסוף להתחלה בכל הסופרמרקטים ברחבי העולם!

א-י-פ-ה?
ולא, אני לא מוכנה לשמוע שפאלפון זה גאדג'ט, המצב היחיד שפאלאפון הופך לגאדג'יט זה אם הוא, באורך פלאי, משגר חוט בלתי נקרע שעליו בונד נתלה בין שמיים וארץ! או משלד הולוגרמה בגודל אמיתי של ג'יימס בונד היישר לתוך המשרדים של הנבל הראשי!
כל מה שבונד עושה עם הטלפון - חוץ מלדבר בו - זה לצלם! ל-צ-ל-ם!!! לפחות, יאמר לזכותו, הצילומים שלו רועדים פחות מאלה של הצלם - שלהלן יקרא מר ידיים רועדות.

אז אם הוצאנו את הגאדג'יטים, את השעון, את המכונית, מה נשאר?

סקס?
נופ, אין זכר, אפילו לא סצינת סקס אחת ראויה לשמה! בקושי פאקינג סצינת נשיקה אחת, שאותה אפילו חומייני לא היה מצנזר, גם אם הסרט היה מוקרן בעיראן!

המשפט האלמותי "בונד. ג'יימס בונד"?
לא קיים. לא היה, לא נשמע, לא נאמר. נמחק כאילו לא מדובר במשפט שבנה את בונד.

אז אולי לפחות המרטיני? הוודקה-מרטיני? מנוער? לא מעורבב?
אהה... טוב.... יש איזה קוקטייל מוזר של וורמונט עם וודקה מרטיני, קליפת לימון ועוד כמה רכיבים שלא טרחתי לזכור.

לא וודקה-מרטיני, לא מנוער, לא מעורבב. לא שם דבר.

אז האם יש משהו חיובי לומר על הסרט?
בוודאי!
לסרט ישנן סצינות קרב מ-ד-ה-י-מ-ו-ת! הכיאורוגרפיה עוצרת נשימה. שהייתי נורא רוצה לראות! הבעיה היא שהייתי עסוקה מידי בלנסות להבין מה מר ידיים רועדות מצלם!! אני וכל שאר האנשים באולם, שהוזמנו להקרנת טרום-בכורה, באולם גדול ברמת גן.
היה מאוד נחמד לו גם יכלנו לראות את סצינות הקרב שעושות את ג'יימס בונד למרגל הכי מפורסם בעולם, אבל לא! לא מגיע לנו!
במקום זאת אנחנו מקבלים בליל של תמונות שרץ על פני המרקע, מדלג בין סצינות חוץ חסרות-קשר, לבין צילומים קטועים שלהשחקנים בקלוז-אפ מטורף, שלא באמת מאפשר לך לראות משהו מהקרב, ועוד פחות מזה - להבין מתי ג'יימס בונד מנצח.
למה? למה לשים מצלמה בידייו של מר ידיים רועדות?
וזה רק נהיה יותר גרוע, אפילו בסצנות רגועות לחלוטין, שג'יימס בונד נכנס לתוך חדר מלון כשהוא עוקב אחרי מישהו - המצלמה רועדת כאילו האוחז בה קיבל התקף פרקינסון בלתי-נשלט, ופשוט חייב לשתף את הצופים בהרגשה שלו.

ועוד לא דיברנו על החורים בעלילה.
זאת אומרת, על העלילה שבין החורים, אם כי קשה לקבוע את קיומה של הראשונה, כי עד לתום הסרט לא נמצאות הוכחות חותכות לקיומה על פני האדמה.
במאי הסרט, כנראה, מניח שכל הבא לצפות בסרט, ראה לפני יומיים בערוץ סרטים כלשהו את "קאזינו רויאל" ויכול, באופן פשוט וקליל, לראות את ההמשך הישיר שלו. למעשה, לו הייתי צריכה לבחור שם לזוועת העולם הזאת, הייתי קוראת לזה "קאזינו רואיל 2 - הגרסה שלא תרצו לראות".
כל עלילת הסרט מתבססת על ההנחה שהצופה יודע לפרטי פרטים את כל עלילות ג'יימס בונד ו-וספר ב"קאזינו רויאל", שהוא זוכר את העלילה, ומסוגל לקשר את כל שברי המשפטים, פיסות המידע, הרמיזות ואת כל אותן אמירות חסרות פשר - לעלילת הסרט "קאזינו רויאל". יותר גרוע, במהלך הסרט תזכו לשמוע אמירות שנזרקות לחלל הסרט, מבלי שיהיה אפשר להבין איך לעזאזל הגיעו אליהן, למה אומרים אותם בכלל והאם זה טוב ליהודים?

אז מה קיבלנו?
סרט אקשן, סוג ז', בלי ג'אדג'יטים, בלי סקס, בלי וודקה-מרטיני, בלי עלילה ברורה, בלי "בונד. ג'יימס בונד" ועם צלם חולה פרקינסון.
באותה מידה אפשר לומר שלא ברור כיצד ג'יימס בונד מצא את עצמו מככב בסרט שאין לו ולו דבר אחד עם שאר הסרטים בסדרה.

נקודת האור היחידה בסרט היא ג'יימס עצמו, או בשמו האמיתי, דניאל קרייג, שעושה עבודת משחק מצויינת, רק חבל שהרסו לו את כל השאר, ואפילו לא פיצו אותו באיזה סצנה מלאת זימה, כראוי למרגל בעל שם עולמי!

בקיצור, נחמת הקוונטום היא שנשארתם בבית ולא בזבזתם דלק, זמן ו-35 שקלים לכרטיס, על אחד הסרטים הגרועים ביותר של השנה.

ניקול.

קודם כל הקישור לאתר העמותה "לתת": http://www.latet10.co.il

המטרה שהציבו לנגד עיניהם בעמותה היא לגייס תרומות למיליון ארוחות, נכון לרגע זה, נאספו מספיק תרומות ל-945,059 ארוחות. באתר מפורטות הדרכים לתרום.

זה מצער ומרגיז אותי שבמדינה שקוראת לעצמה מדינת רווחה יש מיליון וחצי עניים! מיליון וחצי!

זה מעציב ומרתיח שיש אנשים שלא תהיה להם ארוחת חג בראש השנה, כי אין להם מאיפה לשים אוכל על השולחן.

אז אפילו ממקומי הפעוט, אני תורמת ככל יכולתי, כי נכון להיום, תודה לאל, יש לי כסף להביא הביתה, לשים אוכל על השולחן, לשלוח את אחותי לבית הספר, להיות רגועה שכל החשבונות משולמים - אפילו כשאמא שלי בחו"ל במשך חודש שלם. אז קצת ממה שיש לי - לחלוק עם אנשים שאין להם אפילו את הקצת הזה.

אני יודעת שאין לי חשיפה כל כך גדולה בישרא, ולכן אבקש כל אחד מהקוראים להעתיק את הקישור לאתר העמותה "לתת" ולפרסם אותו בבלוג שלו - נכון שככה לא נפיל את הממשלה, אבל אם בזכות זה לכמה אנשים בארץ יהיו מצרכים לחג, אז זה המינימום שעלינו לעשות.

נכתב בעקבות הפוסט של דוור.

תודה,

ניקול.

תודה לאל,

היום סוף סוף נפטרתי מהטלפון שיש לי של החברה עם הפלייבוי בתור סמל,

שאלוהים יעזור איזה שרות לקוחות טלפוני איום יש להם..

בשלב מסויים בשיחה הנציג שלהם אומר לי "אבל מה אני אשם? מבחינתי צאי החוצה ותצעקי שחברת פל***ן, היא זבל"

ככה מדברים ללקוח?

זוועה!

היום החזרתי את המכשיר (גם כן גרוטאה מהלכת..), ואני בחיים לא חוזרת לחברה הזאת,

ואם אתם חושבים על להצטרף - תחשבו פעמיים, כי אלוהים יודע איזה שרות תקבלו בפעם הבאה שתתקשרו אליהם.

התחברתי לקדם אירויזיון מתישהו לקראת האמצע. הספקתי לראות את רינת גבאי מבצעת את "Jerusalem" ואז לדלג לטקס האוסקר בערוץ 2, את יוסי אזולאי פספסתי, כשחזרתי הם כבר הגיעו למירה עוואד עם השיר "זמן" - השיר המטומטם ביותר ששמעתי (או לפחות זה מה שחשבתי, אבל אז הגיעו האחיות פיק, אבל על זה בהמשך) למירה עוואד יש קול יפהפה, אני רק תוהה מי האידיוט שכתב את המילים לשיר, הרעיון לשלב עברית וערבית מעולה, אבל כשהמילה זמן חוזרת שלוש פעמים במשפט - זה כבר שיעור בלשון.

למשפחת אלאייב היה שיר קצת חובבני, אהבתי יותר את הביצוע שלהם ל"ג'נגיס חאן" במחרוזת לקראת סוף הטקס מאשר את "אספרנסה". הרקדנית באמצע לא ממש ידעה מה לעשות עם עצמה, ובכלל הכיאוריאוגרפיה זקוקה לשיפור עצבני ודחוף.

שני הסולואיסטים הצעירים נראו כאילו הם לא ממש בטוחים מה הם אמורים לעשות עם עצמם על הבמה ואם כבר הלכתם על תלבושות מסורתיות (גרוזיניות, קווקזיות או משהו באיזור, אני לא ממש בטוחה), לאן בדיוק מתקשר הסגנון הספרדי של השמלה והריקוד של הבחורה?

אני חייבת להודות שלא ציפיתי הרבה מהאחיות פיק, אבל מה שהלך שם על הבמה דורש הקמת וועדת חקירה.

קודם כל, השיער שלהן נראה כאילו הספר שלהן רב עם המסרק והלך מכות עם הפן - מה זה הדבר הזה שהיה להן על הראש?!

אחרי ה"יצירה" על הראש, הדבר היחיד שהיה יותר מכוער מהשלשלאות התלויות מסביב לצוואר של הפיקיות היה החצאית של דניאלה.

ואם חשבתי שההופעה שלהן איומה הייתי רק צריכה לחכות שהן יפתחו את הפה לשיר, אז כבר חשבתי 'אם זה מגיע לגמר, אנחנו אבודים'. זה פלייבק, גוד דאמיט, ואפילו שם אתן מזייפות? כמה רע צריך לשיר כדי שאפילו אחרי עיבוד תישמעו נורא ואיום?

המילים של השיר התאימו מאוד לקולן הנמוך והצרוד ולזיופים שנשמעו, אפילו "זמן" היה יותר מוצלח בליריקה שלו - ושם לזמרת לפחות היה המבטא המתאים.

שזאת עוד נקודה שהפיקיות צריכות לקלוט - רוצות לשיר באנגלית? תלמדו לשיר עם המבטא הנכון!

אם רינת בר מצליחה לתת הופעה באנגלית ("כמו חלום") וביצוע יפהפה בצרפתית (במחרוזת), ואפרת כהן יכולה לפתוח את המחרוזת בקול צלול ומשגע (מישהו יודע איך קוראים לשיר שהיא ביצעה?) וגם רוסלנה - הזוכה האוקראינית מהשנה הקודמת - הצליחה להישמע כאילו היא באמת דוברת את השפה באופן שוטף (את המבטא שמעתי כשהיא דיברה עם המנחים -דידי ומורן), אז גם אתן צריכות להשקיע.

מהפח אל הפחת. אחרי הפיקיות הגיע הפיק הגדול - הלא הוא צביקה פיק.

אם הייתה תחרות הפחדה בין הבנות שלו למלוות שלו... ובכן היה שם קרב צמוד מאוד על התואר "ההופעה ההרוסה ביותר של השנה". ואגב, איפה החברים מ-"צביקה פיק וחברים"? אני ראיתי רק צביקה, פסנתר ומלוות על הבמה.. אולי הם בלתי נראים?

הביצוע של להקת Crossfire לשיר של יזהר כהן היה פשוט מעולה, כולל התלבושות, האפקטים והעיבוד - קבלו ח"ח! הצילו את הערב מלהיות ביזיון מוחלט.

ורוסלנה והרקדנים הראו לנו איך עושים את זה כמו שצריך - תלבושות מרהיבות, כוריאוגרפיה מדהימה, מוזיקה קצבית ומסחררת וביצוע מקצועי.

בשלב ההצבעה, החלטתי שגם אני אשפיע ולו רק כדי לא לתת לפיקיות לזכות, אבל גיליתי - אבל לא הופתעתי כלל - שהטלמסר שלהם לא עובד. נו, טוב.

ולאור ההופעה של מורן - רצופה בבלבולים, תקלות, שתיקות ודברים שגרמו לי לתהות מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה - לא הופתעתי לשמוע את ההברקה שלה במהלך ההצבעה: "אני רוצה לראות את החמישייה הפותחת" (וזה ציטוט מדוייק).

שמחתי מאוד לראות שרוב המצביעים (מלבד נקודת שידור אחת שנתנה לפיקיות 10 נקודות - ואני עדיין טוענת שהמצביעים ריחמו עליהן על שהן היו בתחתית הרשימה עם 5 נקודות), הסכימו איתי באשר לביצוע הנורא שלהן. את השיר של שירי מימון "השקט שנשאר" יצא לי לשמוע כמה פעמים לפני השידור, ושמחתי לראות שגם כאן - הסכימו איתי.

ולסיכום:

דידי הררי היה כל כך במקום - שנון, מצחיק, כמו שרק דידי יודע.

מורן אטיאס כל כך לא.

הפיקיות כבר היה מיותר לחלוטין.

לאפרת כהן יש קול מדהים,

ויוסי אזולאי בא חולה עם 39 חום, גרון גמור - ונתן ביצוע, זאת מקצועיות!

בהרצאה במרכז למשפט וטכנולוגיה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, 16.11.04. אשר ניתנה במפגש עם סטודנטים, בנושא "מוסיקה באינטרנט", בהשתתפות נמרוד לב, יוריק בן-דוד, מנכ"ל אקו"ם; אילן אורן, המנכ"ל לשעבר של חברת IMESH, ועו"ד אייל פרייס, נציג הפדרציה לתקליטים וקלטות. אמר נמרוד לב את הדברים הבאים.

ההרצאה התפרסמה במקור באתר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, אבל למי שאין כוח ללחוץ על הלינק (שיפתח בעמוד חדש), הנה ההרצאה במלואה. אשמח לשמוע מה אתם חושבים.

"אישית, לא הייתי מוכן מעולם, ואני גם לא מוכן היום לתפוס את הקהל שלי כפושע ולהפוך את הציבור שבשבילו אני יוצר מוסיקה, לציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר. מה שאני אומר הוא שאין להאשים את הקהל בשום אופן במשבר הזה. ולכן, קודם כל, אני רואה את הצעת החוק הזו [תזכיר משרד המשפטים בעניין צריבה ביתית וגמול קלטות ריקות – הערת המערכת] כיוזמה מבורכת שאולי תאלץ סוף סוף את תעשיית המוסיקה להתאים את עצמה למצב שהיא בעצמה יצרה, ובהמשך נראה בדיוק איך - לקבל אחריות ולהתמודד עם הסיבות האמיתיות למשבר.

הייתי רוצה לפתוח, ברשותכם, בשורות שפותחות את גילוי הדעת שצירפנו לסינגל של השיר "וגאס" ששמענו כאן קודם:

"אין זה משנה מתי ואיך קרה שהמוסיקה וכל שקשור בה הפך להיות רק עסקי ומסחרי. אבל זה קרה. אהבת המוסיקה הפכה לשולית ולרוב לא קיימת בשיקולי מוצרי המוסיקה שמשווקים לקהל".

על זה אמרו לי חברים ואנשים "נימרוד, אל תהיה תמים, מה אתה מדבר פה על אהבה, זה כבר לא אופנתי וזה לא מוכר – היום מוכרים באמצעות סקס. תביא שתי דוגמניות חצי עירומות בקליפּ או ציצים מנופחים, זה מספיק."

תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה; כמו שכולם עושים: ריקנות חסרת ערכים ומשמעות. אבל עדיין אהבה זה מה שכולם רוצים ומחפשים, למרות שבכל מקום דוחפים למכור להם מוצרים דרך סקס.

את השיר "וגאס" הוצאנו כניסוי שבא לחשוף את הסיבות האמיתיות למחלה הקשה שחולה בה תעשיית המוסיקה וכניסיון לאחד את שלל הכוחות הפועלים בתעשייה (ובקרוב גם נפרסם את המסקנות הכוללות שלו) ועשינו זאת בכדי לקרוא לילד בשמו – ולחשוף את שורשיה וסיבותיה האמיתיים של הבעיה, בכדי שאפשר יהיה לטפל כמו שצריך – מהשורש, ולא להסתפק בתירוצים ובהאשמות. הרי בעידן המודרני של ימינו, בכל סקטור, בכל תעשיה רצינית, כאשר היא הופכת למפסידה וללא רווחית, מזמינים מומחים שינתחו את המצב וימצאו פתרונות ייעול ויחזירו למסלול של הצלחה. בתעשיית המוזיקה, במקום זה, הלכו וזרקו את האשמה על הצרכן: הצרכן מוריד באינטרנט, הצרכן צורב, הצרכן הוא הבעיה. אבל זה אף פעם לא עובד ככה – במקום לקחת אחריות ולראות שבסופו של דבר תעשיית המוזיקה הביאה לזה בכך שכרתה לעצמה את הענף שעליו היא יושבת. נורא קל וילדותי לזרוק את האחריות על הציבור, ואפשר להמשיך להאשים אותו ולתבוע אותו למשפט פלילי – אבל זה לא יאושש את התעשייה. עם השיר "וגאס" הראינו שכל התעשייה הזו מבוססת על קומבינות – מה שהיה הכי בולט בניסוי שלנו הייתה העובדה שאי אפשר לאחד את התעשייה מול הבעיה האמיתית, שהיא שיטת הקומבינה. כולם הסכימו שקיימת כאן בעיה אקוטית מול גלגל"צ, שפועלת ברודנות ומכתיבה את התנאים ליצירה שתגיע לקהל רחב - רק שאי אפשר היה להושיב את כל הגורמים "הפגועים" ביחד כדי להגיע לפתרון; כשכל גורם בתעשייה הולך וסוגר לו בשקט את הקומבינות של עצמו ולא מוכן לעשות דבר למען שינוי כללי בדפוסים הרקובים וההרסניים.

"וגאס" הצביע על גורם אחד מרכזי – גלגל"צ ושיטת הצנזורה שלה – ובפירוש אני אומר צנזורה – שבגללה התחילו אמנים וחברות תקליטים לייצר מוזיקה על-פי תבניות שמוכתבות מראש על-ידי תחנה צבאית. שימו לב. ואני יכול לספר לכם שהייתי שם בזמן אמת - ראיתי בדיוק איך השיטה מתהווה, זה התחיל בערך בתקופה כשהוצאתי את האלבום הראשון שלי שכלל את "זה כל הקסם" – שיר מקסים שזכה, שלא בידיעתי אז, להיות אחד הראשונים שהורצו על-ידי שיטת הקומבינה.

חברות התקליטים וגופי השידור, והטלוויזיה בתוכם, מייצרים מותגים על-פי אותן תבניות שמועתקות ואולי מתאימות במדינות גדולות כמו ארה"ב – ששם חיים מאות מיליוני אנשים, כך שיש מקום לכולם ואפשר להתפרנס גם מאיכות וגם מזבל. אבל התעשייה כאן, שמסתמכת על ציבור לא גדול של קונים, שנתנה יד לשיטת הקומבינות, זה בדיוק מה שהיא שמשדרת לקהל שלה כשהיא מייצרת לו מוצרים פלסטים, רדודים ומשעממים - אולי אופנתיים, אבל בטח לא בני קיימא – ויוצרת פיקציה שמכתיבה לקהל שלה: זה מה שאתם אוהבים ולכן את זה אנחנו נותנים לכם. לזה קוראים שטיפת מוח, והתגובה היא שבסדר, אנשים אולי נדלקים לזמן קצר, אבל לא מספיק בכדי להוציא כסף מהכיס ולרכוש את המוצר – עוד ועוד עושים כאן כוכבים נולדים – כך שבמקום לטפח את אהבת המוסיקה והאמנים, ובמקום האפשרות להיאבק על זה שאפשר יהיה ליצור קשר ארוך טווח ועמוק של אהבה בין אמן לבין הקהל שלו, ממשיכים לייצר בשבילו חומרים לסיפוק מיידי ורגעי. בדיוק כמו סקס ללא אהבה.

היום זה אחד, מחר זה אחר, והקהל, בתגובה, מספק את עצמו רגעית בלהוריד מהאינטרנט ולצרוב, למה שיקנה את זה? הוא לא באמת אוהב את זה, עשו לו שטיפת מוח באמצעות יחצנות ותקשורת – הנה, בדיוק השבוע כותב על כך יאיר לפיד בעיתון כשהוא מתייחס למוצר שנקרא "פרויקט y". הוא אומר בפירוש שזו פיקציה שמנופחת בידי יחצנים ובידי התקשורת, שאין לה כלל רייטינג חוץ מקומץ בני 14 ששטפו להם את המוח להאמין במה שמפורסם. כך בדיוק זה עובד - באמצעות הרדיו וגופי שידור אחרים שמשתפים פעולה עם שטיפות המוח ואולי גם יוצרים אותן –רק שבשטיפות מוח אתה לא קונה אהבה – מקסימום משכנע לרגע מישהו שהוא צריך את זה – אז מורידים מהאינטרנט. ב"כוכב נולד" לבדו, מוציא הקהל קרוב ל 500,000 שקלים בשבוע על sms, וזהו אותו הקהל, אז איך אפשר לצפות שיישאר להם כסף לקנות גם דיסקים – הרי זה יוצא מאותו התקציב, תקציב התרבות והפנאי של הפרט.

ב"וגאס" ניסינו לעורר מודעות בקרב התעשייה לכך שזהו המאבק האמיתי – מאבק לחינוך ולהקניית ערכים, ולא רק התבססות על תרבות רייטינג – שזה התירוץ של גלגל"צ ושל יתר הגורמים המעורבים בתעשייה – זה מה שהציבור אוהב. לא, עובדה, הוא לא אוהב. אם הציבור היה אוהב, הוא גם היה קונה. אנחנו, כשהיינו ילדים היינו מקליטים שירים ותקליטים על קסטות. אבל אחר כך גם היינו הולכים וקונים את האלבום. רצינו קשר אישי עם האמנים לאורך זמן. וסוחרי המוסיקה אז הבינו מה שלא מבינים היום, שחייבים להיות לנו גיבורי תרבות, אמנים שלא מיוצרים דווקא על-פי תבנית משובטת שנועדה רק להוציא מאיתנו את הכסף – היה בזה ערך מוסף, הייתה בזה משמעות בשבילנו. מישהו היה מדבר איתנו ברגעים הקשים, ועם אותו מישהו היינו הולכים כברת דרך. הייתה בנו נאמנות ואהבה, הייתה לכל זה חשיבות.

ואקו"ם, שנועדה במקור להיות ארגון שמחזק את האמנים - במקום לרדוף ולתבוע אזרחים - הייתה צריכה לפתח מאבק נגד השיטה הזו של הצנזורה והשטחיות שמנהיג הרדיו בשיתוף פעולה עם הגורמים המסחריים בשוק ובראשם חברות התקליטים. וזהו גם אינטרס של הפדרציה לתקליטים וקלטות לנהל ולתמוך במאבק נגד הרדיו שמכתיב את הרדידות שאיש לא באמת מעוניין לקנות. במקום להשקיע כל-כך הרבה כסף ומשאבים באיתור ה"פושעים" כביכול, ושוב אני מדגיש, אנחנו מדברים על הקהל, על בעלי עסקים קטנים, ספרית שמשמיעה דיסקים במספרה שלה, או מסעדות (ודרך אגב, לא אני זה שמקבל את הכסף באופן ישיר על תביעה שתובעים בשמי – הכסף לא מגיע אליי אלא למין קופה שמתחלקת במיליון ואחד דברים שאין לי מושג בהם, אבל בשמי הטוב הם כבר פגעו, ואישית כבר הוריתי לאקום לא לעשות כך בשמי יותר).

אז את הקהל הופכים לאויב וכורתים את הענף שעליהם הם יושבים – כשהוצאתי את השיר אמרו לי רבים בתעשייה, מה אתה עושה, אתה יוצא על גלגל"צ, אתה כורת את הענף עליו אתה יושב – אז לא, לא גלגל"צ הוא הענף שעליו אני מסתמך. הענף שלי הוא עבה כמו גזע, הוא הקשר והאהבה של האמנים עם הקהל.

ואני חוזר רגע אחורה, לשנת 2001, ברשותכם, לתקופה שבה עזבתי את חברת הד ארצי. שם אמרו לי שהם משווקים אותי כמו שקית מרק. ואני הבנתי שהם מסכנים את קשר האהבה שיש לי עם הקהל. לכן התעקשתי והצלחתי לעזוב. מצאתי את הדרך לשמור על האהבה הזו בלתת אותנטיות ואת האמת שלי – שהיא אהבה למוסיקה – והיום אני מרגיש הרבה יותר אהבה והזדהות איתי אפילו יותר מאשר אחרי "זה כל הקסם" שהיה הצלחה מסחרית מסחררת לחברת התקליטים. ואולי זה המקום להדגיש – שזו הייתה הצלחה מסחרית לחברת התקליטים אבל לא לי – כי למעשה מי שמתחיל את מדיניות העושק, אלו החברות בחוזים הדרקוניים והלא אנושיים שלהם מול האמנים, שכיום אף הרחיקו לכת עד כדי לגזול מהאמנים את זכויות הביצוע וגם את זכויות היוצרים. עמיתי יוריק [בן דוד, מנכ"ל אקו"ם] יכול להעיד על כך – הוא מנהל את הרישומים עבורנו.

אז אני לא מבין את הפליאה של חברות התקליטים – אם אתם עושקים וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים, לקומבינה ולחוסר ההגינות – אז זה מה שאתם מקבלים חזרה: יש אמרה באנגלית: what goes around comes around – למה להיטפל לקהל, הרי חינכתם אותו שזה הכי cool בעולם להיות בקומבינה. אז יש להם קומבינה באינטרנט, ובחינם. רק לגופים מותר לעשוק ולגזול? כשהפרט עושה את זה אז אתם מזדעקים, אבל לא מבינים שזו הטעות – הקהל הוא למעשה היחיד שיש לו את הכוח – גלגל"צ וגופי השידור מנסים לגזול את זה ממנו במקום לתת לו את השירות האמיתי שמגיע לו, וחברות התקליטים משתפות פעולה. אבל כסף אף אחד לא עושה מזה – כולם לא ריווחים והענף בצרות – כי בכוח אי אפשר להוציא כסף מהציבור, אולי אפשר להכריח אותו לשמוע את המוצרים הלא איכותיים שמייצרים עבור הכיס שלו, אבל לא לקנות. מי שבאמת אוהב אמנות, ואני לא מדבר דווקא על אמנות שוליים פלצנית, אלא על אמנות מסחרית קומוניקטיבית, מי שאוהב אמנות לא תולה אצלו בסלון מונה ליזה מזויפת, זאת לא קומבינה מוצלחת. אבל כאן אין ערך למוסיקה, אין אהבה לאמנים – אהבה שגורמת לנו כצרכנים לרצות לקנות את הדיסק שיהיה לנו באוסף לשנים רבות כי יש לו ערך – אפילו אם הקלטנו מהרדיו את השירים, אפילו אם הורדנו ב mp3 – אני רוצה את העטיפה ואת המילים ואת התמונות ולדעת שיש לי קשר ישיר ואמיתי עם האמן שאני אוהב. במקום זה יש זילות של מוצר נחות וחסר ערך שמשתנה בקצב רצחני – היום זאת זו עם הסיליקון, מחר הבנות של ההוא ועוד ילדה בת 17 שמחר כבר תהיה מבוגרת מדי ויביאו אחרת במקומה; כשכל אלו בסך הכל בסופו של דבר מוכרים לציבור מוצרים אחרים ולא באמת מוסיקה – בגדי ים, אינטרנט מהיר, שוקו וכו'. אי אפשר למכור גם מוסיקה וגם בגד ים - הצרכן יקנה את בגד הים ואת המוסיקה יוריד באינטרנט; מהיר, אם אפשר. אנחנו בפירוש לא מדינה עשירה, רבותיי, לרוב האוכלוסייה אין כסף, ומה אפשר לעשות – את בגד הים אי אפשר להוריד באינטרנט. מחר הוא ימחק את הלהיט הרגעי מההארד-דיסק ויוריד להיט חדש.

כי אין כאן אהבה, רק אופנה, אין כבר אומנות, רק מותגים. אז איך הגופים יכולים לבוא בטענות למשהו שהם יצרו – אתם יצרתם את זה, עכשיו תפתרו את זה. ובזמן שאתם מנסים לפתור את זה תעשו הכל בעדינות – בכדי שלא תגלו שבסוף התהליך אין לכם קהל.

ולגבי החוק – לפעמים החוק הוא צודק אבל לא חכם. כדאי תמיד לחפש ולמצוא את שורש הבעיה ולא להסתפק בשיטת ה"טלאי על טלאי" – לא רק טיפולים קוסמטיים לייפות את המצב, כך לא תיפתר שום בעיה. קודם כל ולפני שניגשים בכלל לתהליך ההבראה, הגופים המעורבים צריכים לקחת אחריות ולהפסיק להתכחש שהם אלו שיצרו את הבעיה שאיתה מתמודדים עכשיו. אי אפשר לטפל במחלה כל עוד מתכחשים לסיבות שיוצרות אותה. הרי אם אוכלים מאכלים רווי שומן אז לא יעזור אם נתכחש לזה ונגיד שזה בגלל 1001 סיבות – עדיין תהיה לנו בעיה של כולסטרול גבוה.

אתן לכם דוגמה שמראה בדיוק את מדיניות ההכחשה הזו - עיתונאי בכיר מאוד בסצנה של המוסיקה, שבאנו אליו עם הסיפור המלא של "וגאס" – שכפי שאמרתי, בקרוב עוד יסופר במלואו – ואותו עיתונאי, כשחשפנו בפניו את הפרטים, אמר לי "תשמע, גאוני, זה באמת סיפור גדול, אבל לא ייתנו לי לפרסם אותו, העיתון שבו אני עובד מחזיק במניות של אחת מחברות התקליטים". וזאת היא הקומבינה. והיא עומדת לפני ההבראה, ולפני רצונו וטובתו של הציבור.

אז צריך להחליט שהקומבינות לא מובילות לשום מקום בריא, ואולי יום אחד באמת יחליטו הגורמים פה בתעשייה שהם רוצים לפתור את הבעיה לפני שכל הסקטור הזה יתמוטט – ולי יש המון רעיונות ופתרונות איך לפתור את הבעיה ולהבריא – אבל עד אז אני אומר לקהל שלי בכל הזדמנות שאת החומרים שלי הם יכולים להוריד ולצרוב ולעשות איתם מה שבא להם. וזה המקום להפריד באופן מוחלט וחמור בין תופעת ההורדה מהאינטרנט והצריבות הביתיות שזה מצב שנוצר באופן ישיר מעצם התנהלות התעשייה, לבין הפיראטים שמבחינתי גם הם סוחרים ועבריינים שמנסים לעשות כסף על גב האמנים.

אתם יודעים, לא סתם קוראים לזה "קניין רוחני" – כי כשמוציאים את הרוחניות מהעניין, לא נותר בו דבר. אמנם קניין, אבל כזה שאי אפשר להחזיק ביד, ואי אפשר לשמור עליו באופן אחר מאשר באהבה, ועם חינוך לערכים ולמשמעות."