מצב רוח עגמומי השתלט עלי בימים האחרונים.

אני לא ממש רוצה שהיום הזה יגיע.. אם אפשר היה פשוט לדחות אותו, או לדלג עליו זה היה יכול להיות נחמד.

נכון שכל דבר יהיה שיפור מהדרך בה "חגגתי" את יום ההולדת הקודם,

אבל איכשהו אני לא כל כך אופטימית.

אני לא רוצה לקבל טלפון מאבא, שזוכר שיש לי יומולדת רק כי אמא התקשרה להזכיר לו,

ושואל אותי "מה את רוצה ליום ההולדת"

וכשאני, בכנות גמורה, אומרת "אני לא יודעת"

עונה לי "אני יודע שאת יודעת"

אוף.

בכלל, השנה הזאת שעברה.. מה בכלל היה בה?

רצף כשלונות, הדחה מבה"ד 1, הדחה מבה"ד 11,

שקרים אין-סופיים מהמערכת הצבאית,

מימדים חדשים לכמה אפשר לריב עם אמא,

הבנה שלא משנה מה אני אעשה, כמה שאני לא אתרפס, אני לא אזכה להבעת אהבה מאבא,

הייתה מלחמה, אפילו קיבלנו טיל או שניים פה בחדרה,

תובנה שהפכתי להיות הסנג'ר הראשי בחטיבה,

סוף החלומות הוורודים-מדי על קצונה..

הנה אני סוגרת עשור שני לחיי,

ואני בכלל לא נרגשת לקראת זה.. אני לא מרגישה שונה

למרות שאהובי אומר שהשתנתי הרבה.

פשוט לא יודעת.

ניקי.

מתחילה בלשון, ממשיכה בתחת של זה שמעליך, ומסתכמת בכמה אתה מסוגל ללקק לו.