איכשהו נפרדו דרכנו אחרי היסודי. היינו עדיין באותו בית ספר, באותה שכבת גיל, אבל מעולם לא החלפנו הרבה מילים. אהבה גדולה לא הייתה שם, למעשה בקושי היה לי אכפת מה אתה חושב.
ביסודי עוד אהבת לצחוק עליי, ואמי נחמה אותי, אמרה שזה הכל מקנאה. בחטיבה כבר לא חשבתי עליך, או על כל שאר חבריי ליסודי שלא המשיכו איתי לאותה כיתה.
בהפסקות הייתי עם החברות שלי, באגף אחד. אתה בטח שיחקת כדורגל עם החברים בחצר, עם אותו חיוך מעצבן ששלחת תמיד לעברי יחד עם הערה עוקצנית, לא שנאתי אותך, למרות שידעת להרגיז אותי בקלות. ככה זה ילדים, קצת צועקים, עוקצים, אבל שוכחים וסולחים דיי בקלות.
בתיכון ראיתי אותך עוד פחות, וגם לא חיפשתי כל כך, רק חלפתי על פניך בתוק לקפיטריה, או בדרך לחדר המורים. הייתי עסוקה בעולם שלי, בדמיונות, בחברות, בעליות, בדכאונות, במבחנים ובשטויות.
לא יכולה להגיד שהכרתי אותך, בכל השנים האלה החלפנו אולי שלושה משפטים בסך הכל, וגם זה לא ברצף או תוך כדי שיחה.
אחרי התיכון התנתקו כל הקשרים. רוב השכבה התגייסו, אני עברתי לאילת. גם עם חבריי הקרובים לא ממש שמרתי על קשר, אז על כל השאר לא היה מה לדבר.
שוכחים, כי אין זכרונות. החדשות עוברות ליד האוזן, לא ממש מקשיבים. ממשיכים הלאה בשגרת היום, נוסעים הביתה, חוזרים לעבודה מעט באיחור, כי השוטרים חוסמים את התנועה.
הדבר הראשון שראיתי זה כמויות החיילים, מדי זית, חאקי ומדים לבנים, התערבבו עם השוטרים שמנווטים את המכוניות. נזכרתי בתאונה שהייתה בסוף השבוע, שני חיילים, מאזור חדרה, לוויה. זה מסביר את הפקק, את השוטרים, את החיילים. חשבתי שראיתי פנים מוכרות, בין אלפי פרצופים עצובים, אנשים עם דמעות עצורות בזווית העין.
לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה, לא חשבתי אפילו לקשר זאת למישהו שאני מכירה. לשכבה שלי שכולה התגייסה.
היום התקשר ידיד שלי לאחל לי מזל טוב ליום ההולדת. אנחנו חולקים את אותו תאריך בהפרש של חודשיים, כך שקל לזכור את ימי ההולדת. היה כיף לחדש קשר ישן, לקשקש על שטויות, להתעדכן בחדש, להזכר בעבר.

היה זה הוא שאמר לי שזאת הייתה הלוויה שלך.

יהא זכרך ברוך.