אתמול היה אחד הימים היותר גרועים שהיו לי מזה תקופה מאוד מאוד ארוכה, זה התחיל בתחושה מגעילה חודרת-עצמות של "אני לא מסוגלת".

לא מסוגלת להתיישב בעמדה,

לא מסוגלת להעלות מערכת,

לא מסוגלת לשים עליי את האוזניות,

לא מסוגלת לשמוע את הלקוחות,

לא מסוגלת לענות לשיחות,

לא מסוגלת להיות במוקד,

לא יכולה לנשום...

עניתי לשיחה אחת - ופרצתי בבכי. כל הגועל נפש הפנימי, כל רגשות הקבס שמעלה בי העבודה הזאת - עלו אל פני השטח.

לא הצלחתי להרגע במשך כמה שעות טובות.

אין לי תשובות ללקוחות,

יש לי רק שקרים,

אין לי כלים לעזור להם,

יש לי רק חצאי-אמיתות,

אין לי פתרון אמיתי,

רק טלאי על טלאי.

המנהל האישי שלי לא היה אתמול, ואני מנסה לחשוב האם זה היה לטובה או לרעה. הרבה אנשים חיפשו אותו אתמול, ולא במובן הטוב.

היו לו כמה התבטאויות מאוד לא יפות לאחרונה, כלפי כמה נציגים מהצוות שלנו, אז יש הרבה אנשים "חמים" עליו.

מצד שני, יצא לי לדבר עם מנהלת של צוות אחר, שניסתה להרגיע אותי - ללא הצלחה מרובה.

אחריה שוחחתי עם מנהלת המוקד, אישה, שאני באופן אישי מאוד מעריכה. שטחתי בפניה את הטענות שלי - שאין טכנאים, שטכנאים לא מגיעים, שאין לי פתרונות לתת ללקוחות, שאני מקבלת תשובות שהן לא תשובות מהתומכים, מהבכירים, מהאחמ"שים..

סיפרתי לה שאני מעוניינת לעבור לתפקיד אחר, היא אמרה שיש תפקידים שלא בהכרח אנחנו רואים שהם נפתחים, כך שכדאי לבדוק דרך מנהל הצוות, והיא באופן אישי תבדוק ותעדכן אותי אם היא תשמע על משהו שמתאים לי.

ניצוץ של אופטימיות זהירה היה בי לאחר השיחה איתה, אני חושבת שהיא לקחה את הדברים ברצינות. אני רק מקווה שאני לא אופטימית מידי...

בכל מקרה, לא הייתי במצב לתת שירות, אז שוחררתי הביתה.

היום אני עומדת לפני משמרת נוספת, והידיים שלי רועדות. הבטן שלי מתהפכת... כל הגוף שלי מתמרד. אני מנסה למצוא את הכוחות, רק עוד כמה ימים..

הבעיה היא שאני לא יודעת כמה.

כפועל יוצא מזה - כל שאר היום שלי היה גרוע באותה מידה.

התחלתי לקנא בצורה מטורפת לבן זוגי, להעלב מכל שטות, לראות משמעות חבויה בכל מה שהוא - או כל אחד אחר שדיבר איתי - אמר.

אני כל כך שמחה שהיום הזה עבר כבר. הוא בהחלט זוכה לציון גבוה ברשימת הימים הגרועים שלי.

ניקול.