התלבטתי ארוכות אם לפרסם את הדברים הבאים, שקלתי לכאן ולכאן, אבל החלטתי שזה המקום שלי לבטא את עצמי ולכן כן הבאתי את הדברים לדפוס. צנזרתי את הפרטים, כי אני מכבדת את הפרטיות של כל המעורבים, אבל לא הסכמתי לצנזר את הרגשות שלי.

דווקא מאדם שציפיתי ממנו להיות בוגר, התאכזבתי. חוסר פרופורציות עצום, תגובות נמהרות ומילים כל כך פוגעות, שהוא אינו מצטער עליהם לרגע. חשבתי ששנות ידידות רבות, שהנאמנות שלי, שווה משהו. מסתבר שאפשר לזרוק את הכל לפח בשניות.
כן, אני יכולה להבין את הפגיעה, וכן אני בהחלט חשה אשמה ולא נעים לי, אבל אני אדם בוגר, אני באה ומתנצלת.
אני מחפשת פתרון לבעיה, פשרה, מעין עמק השווה שאליו כולם יוכלו להתכנס.
 
אבל כמענה מה שאני זוכה לו זה איומים לרצוח אותי, ובאופן גרפי במיוחד. מסתבר שמשחקי מחשב הוכיחו את עצמם תורמים לפחות במובן של פיתוח היצירתיות שלו.
לכאורה אפשר לומר - טוב מה את מצפה? את הרי מכירה אותו שהוא נוטה להגזים?
נכון, אני מכירה אותו, ואני יודעת שלפעמים הוא מגזים, שרוב הדברים שהוא אומר הוא בהחלט לא מתכוון ליישם.
אלא שיש גבול לדברים שאני יכולה לקבל ולהבין, גבול לכמה שאני מוכנה להתרפס ולרקוד לצלילי הגאווה והאגו הפגוע שלו.
אני מהירת חמה לא פחות, ויש לי מזג - ברוך השם, לא חסר לי, אולי לכן אני מוכנה לקבל הרבה יותר מרוב האנשים - אלא שאני יודעת לבלוע את הגאווה שלי, לקחת את האגו האישי שלי ולשים בצד - ולהתנצל בפני האנשים שפגעתי בהם בשעת כעס.
חבל שהוא לא מסוגל.
אני רואה בהתנהגות שלו הקבלה ישירה לילד קטן עם התפרצות זעם - יורה לכל עבר ולא אכפת לו במי הוא פוגע.
התנצלתי בפניך מספר פעמים, גם בן הזוג שלי התנצל בפנייך - וגם הוא עשה זאת יותר מפעם אחת.
 
תתבגר, תנסה לראות מעבר לענן הזעם שמקיף אותך כרגע, אולי תבחין שאף אחד לא מחפש את רעתך, אף אחד לא עומד עם סכין שלופה ורובה מכוון לראשך.
אני מקווה שאולי אז תבין, שעשית הר מעכבר, והעכבר הזה ברח כבר מזמן.
 
ניקול.

הקטע חסום לתגובות. עמכם הסליחה.