זאת מין תקופה מוזרה שאין לי הסבר בשבילה, תקופה של סודות, של חשדות, של כאב.. אני לא יודעת מה אני רוצה, אני לא רוצה את מה שאני יודעת, אני חושבת שאני משתגעת.

לפעמים כואב לי כל כך, שאני אך בקושי מחניקה את הדמעות, ובאותו זמן בא לי לצחוק, להשתולל, להשתטות..

יש רגעים שאני לא יודעת שומדבר, ומדמיינת זוועות. במקום לעזוב את השטויות, ופשוט לאהוב ולקוות... אני סתם חושבת על הגרוע מכל. אני יודעת שאומרים שהתקווה היא האחרונה למות, אבל ההרגשה היא ששלי כבר ביצעה התאבדות.

לפעמים אני חושבת שאני פשוט לא ראויה לאושר. בכל פעם שמשהו סוף סוף מסתדר, הולך ורץ, תמיד יש משהו שיקלקל את הכל, שירעיל את המתוק, שישבור את בניין הקלפים.