יש ימים שבהם אני פשוט רוצה לזחול מתחת לשמיכה ולא לצאת. לתת לדמעות לזרום, להשתחרר. אבל החיים הם לא תוכנית כבקשתך, העבודה לא תחכה למחר, השמש זורחת אם ארצה או לא, ובדרך כלל באותה השעה.

יש ימים בהם לא בא לי לראות אף אחד, לא מתחשק לי לדבר עם אף אחד, ימים שבהם אני רוצה דממה. לשתוק ולא לשמוע דבר, להתנתק לכמה שעות, לשחרר את המתח. לא לענות לטלפון, לא להתקשר. לא להחזיר הודעות, ולא לקבל. לשקוע בדבר אחד, ושלא יפריעו לי.

אבל המציאות טופחת על פניי פעם אחר פעם, תתבגרי, את כבר לא ילדה. גורל העולם לא מונח על כתפייך אבל שלך הפרטי דווקא כן. אז תתעוררי, תפסיקי לחלום ולהתפלש ברחמים עצמיים. תתבגרי. באותם ימים אני פוגעת באנשים, רבה עם כולם, ומקבלת על הראש, ובצדק.

לפעמים אני לא יודעת איך לבקש להיוותר לבד, מבלי לפגוע. איך לומר שאיני רוצה לראות אף אחד, כשאולי לא תהייה לי הזמנות אחרת לראותם? ובכלל, מדוע החלטתי שעדיף לא לראות אף אחד, אולי דווקא זה יעזור.. אולי מה שנראה לי רע, ייעודו טוב.. ואולי אני צריכה להפסיק לדבר שטויות ולחזור לעבודה. ערימות של מכתבים להדפסה וכתב תביעה לא גמור מחכים לי..

ניקי.