זה מתחיל להראות כאילו כל העולם הסתדר לו בזוגות, בכל מקום שבו אפנה - אני רואה פרצופים מאושרים ומאוהבים, אנשים הולכים ומחזיקים ידיים, או סתם מתחבקים באמצע הרחוב. אני מנקאה בהם, רוצה את החמימות, את הביטחון הזה, שיש מישהו שאוהב אותי, מישהו שאוכל להחזיר לו אהבה.

אומרים שאהבה היא עיוורת, אלא שלי נראה שמי שעיוור זה אנחנו.

אנחנו לא רואים את מי שאוהב אותנו, את מי שדואג לנו, פעמים אחדות אנחנו לא נדע זאת לעולם - עד שלא נאבד את זה.

המין האנושי בנוי בצורה מוזרה.

נסעתי אתמול לרמת גן, לידיד שלי, שלא ראיתי אותו הרבה יותר מידי זמן, אחד האנשים המעטים בעולם, שאיתם אני באמת יכולה להיות פתוחה לגבי כל נושא, מישהו שאני יודעת שידע להגיד לי את האמת בפנים - ולא משנה כמה היא יכולה להיות אכזרית.

מצד שני, הוא גם יודע להיות הכתף התומכת, כשצריך.

הייתי נורא שמחה בשבילו אתמול - מישהי שהוא פיתח רגשות כלפיה, התברר שגם היא מעוניינת בו.

מניסיון, אהבה חד צדדית היא אחד הדברים היותר כואבים שיש בעולם, הקנאה שמתלווה לזה, הכאב... ומצד שני - נראה אותך שולטת על זה בצורה מודעת.

מעניין לראות איך אהבה מתפתחת, בגיל הצעיר אנחנו נוטים לעשות אידאליזציה למושא האהבה שלנו, לראות הכל דרך משקפיים ורודות, להתעלם מהחסרונות שיש בבן הזוג, עד שהכל מתנפץ בפנים, בשלב בכזה או אחר.

בשלב יותר מאוחר, כשאנחנו מתבגרים - אנחנו מתחילים, לאט לאט, להסיר את השכבות של הפילטר הוורוד הזה שמסנן לנו את העולם, אנחנו מצליחים להבחין גם בחסרונות של בן הזוג,לא בכולם בבת אחת - זה מגיע עם הזמן ועם ההתבגרות הנפשית, ולעתים לעולם לא נראה את כל החסרונות - אבל מבחינים בהם, ומסתגלים אליהם, ברמות שונות של הצלחה.

אתמול, תוך כדי שיחה עם ידיד שלי, התברר לי משהו מאוד מעניין, מושא ההתעניינות האחרון שלי, מזכיר בהרבה דברים את אהובי לשעבר, שהיינו יחד כמעט שלוש שנים, לפני שנפרדנו ביוני אחרון. מה שרק מוכיח שלכל אחד יש את הטיפוס שלו - והוא תמיד יחפש אדם שמתאים לטיפוס, ויימשך לאדם שמתאים לטיפוס שלו, ברוב המקרים - בצורה לא מודעת.

החלטה לגבי מה עושים בהמשך, אין לי. אולי יותר קל לא להחליט, מאשר להתעמת עם עצמי שוב - ולנסות להגיע להחלטה.

בינתיים, הגיע הזמן ללכת לעבודה.

ניקול.