הגעתי למסקנה כבר מזמן שאם יש לי נושא שאני מתחבטת בו, ונמאס לי לחבוט בעצמי לבד, אז אני שופכת את הדברים על הנייר - או במקרה של ישרא, על המסך - ומנתחת עד שהחולה מת.

אז קבלו אזהרה מראש - זה הולך להיות אחד הדברים היותר הזויים שתקראו (אם בכלל תטרחו לקרוא) פה בבלוג.

עצמי: תודי בזה. את דלוקה לו על התחת!

אני: למען האמת על העיניים והחיוך.

עצמי: אותו דבר.

אני: אני מניחה שכן...

עצמי: נו, ו? לאן מתקדמים מכן?

אני: אנא ערף? אם ידעתי לא היית שואלת אותי את השאלה הזאת.

עצמי: גם נכון.

אני: אוף, אני תקועה בעמדה מטופשת לחלוטין.

עצמי: בדיוק, איפשהו בין מכרה לידידה. אחת העמדות המסריחות ביותר שאפשר להיות בהן - אם את מקווה ליותר.

אני: אבל אם לחשוב על זה, אולי באמת עדיף להתחיל מהעמדה הזאת?

עצמי: אולי, אבל את תקועה בעמדה הזאת.

אני: צודקת.

עצמי: ברור שאני צודקת. מצד שני,  גברים זה עם כל כך אטום, שנראה לי שעד שלא תדפקי להם עם פטיש חמש קילו על הרגל, הם לא יראו מה מונח לרגליהם.

אני: וגם זה לא תמיד עוזר.

עצמי: אז קדימה, קחי פטיש, ויאללה לדרך!

אני: תפסיקי לדבר שטויות. מה כבר אני יכולה לעשות?

עצמי: אה, לדבר איתו אולי?

אני: אני מדברת איתו.

עצמי: כן, על מה? עבודה?

אני: אה.. טוב, כן. אז על מה אני אמורה לדבר איתו?

עצמי: אויש. את יותר סתומה ממה שחשבתי.

אני: את מוכנה להפסיק להעליב אותי? אני אפסיק לדבר איתך!

עצמי: אם לא תפסיקי להיות סתומה, אני לא אפסיק להעליב אותך. דברי איתו, הוא לא נושך!

אני: ומה בדיוק אני אמורה להגיד לו? "הי, יש לך עיניים יפות, בוא נתגלגל בין הסדינים"?

עצמי: חבל שאני לא יכולה לזרוק עלייך משהו כבד עכשיו. ברור שלא, אבל למה שלא תציעי, אה, אני יודעת, לצאת לסרט?

אני: כן, בטח. ואני אעשה פדיחות לפני כולם בערך.

עצמי: נו אז קחי אותו הצידה! מה אני אעשה איתך?!

אני: לא יודעת. בחיי שאם הייתי יודעת, לא הייתי מתווכחת איתך כמו מטומטמת.

עצמי: טוב, בזה את צודקת.

אני: זה מציק להיות היוזמת!

עצמי: נו אז מה את מעדיפה? לעמוד בצד ולקנא? את יודעת יפה מאוד שאם את רוצה משהו את צריכה לקום ולקחת אותו

אני: כן, אם זה היה כל כך קל, כבר הייתי עושה את זה מזמן. אני משתדלת לשלוח רמזים.

עצמי: אה הא. רמזים. טוב שאת לא שולחת סימני עשן ביפנית, יהיה לך בערך את אותו אחוז הצלחה.

אני: עכשיו את סתם מרושעת.

עצמי: אם זה מה שיזיז אותך - כל האמצעים כשרים.

אני: כשרים, שמכשרים. את לא עוזרת לי.

עצמי: אני מנסה, אבל מה אני יכולה לעשות כשאת לא משתפת פעולה?

אני: לשתוק.

עצמי: בחיי שיש לך שכל בגודל אפונה, אני לא יודעת איך אני בכלל מנהלת איתך את השיחה הזאת.

אני: את לא.

עצמי: טוב, אני הרמתי ידיים. תעשי מה שאת רוצה, רק אל תבואי ותקטרי לי אחר כך.

אני: אז למי אני אבוא לקטר אם לא לך... לא יודעת. זה מסובך מידי בשבילי כל העסק הזה.

עצמי: לא נורא, לכי לישון על זה.

אני: לא יודעת עד כמה זה יעזור לי - הוא נכנס לי גם לחלומות.

עצמי: לפחות את יודעת שיהיו לנו חלומות טובים.

אני: גם נכון. טוב, אני מכבה אותך והולכת לישון. לילה טוב.

עצמי: לילה טוב.

החלטתי שאני עייפה מידי להמשיך להתווכח עם עצמי, ולדעת שזה באמת לא מוביל לשום מקום. לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה אני רוצה בכלל מעצמי, מהעולם. סוג של חוסר נינוחות שמאפיין אותי בימים האחרונים.

עדיף להתרכז בעצמי, בעבודה על הכושר והבריאות, ולעזאזל עם כל שאר הדברים, אולי זה פשוט יסתדר מאליו.

ואולי לא.

נמאס לי.

ניקי.