אני: טוב תגידי את זה כבר כדי שאוכל ללכת לישון.

עצמי: אמרתי לך!

אני: נכון, אמרת לי, ומה זה עוזר לי בדיוק.

עצמי: זה לא.

אני: זאת בדיוק הנקודה שלי. או, מה את שווה בכלל, סתם קול מעצבן בתוך הראש שלי.

עצמי: טוב, לפחות אחת מאיתנו צריכה לחשוב בהגיון!

אני: הגיון? הצחקת אותי.

עצמי: לפחות את מחייכת, נמאס לי עם הפרצוף העצוב שלך.

אני: זה אותו פרצוף כמו שלך, אז תשתקי.

עצמי: לא רוצה.

אני: לא מעניין אותי. אני לא מקשיבה לך יותר.

עצמי: ממתי את בכלל מקשיבה לי? אם היית מקשיבה לי לא היינו מנהלות את השיחה הזאת

אני: זה ויכוח. אוף איתך, מה את עוזרת עכשיו.

עצמי: אני עוזרת להרים את החתיכות האלה שנופלות ממך. זה לא מה שאני תמיד עושה? אוספת את הרסיסים אחרי שאת נופלת מעוד צוק?

אני: אבל אם אני לא אקפוץ מהצוק הזה, איך אדע שאני לא יכולה לעוף? לכי תדעי, אולי בקפיצה הבאה יש את משב האוויר הנכון שיסחוף אותי למעלה.

עצמי: זה הכל טוב ויפה, אבל לפחות תכיני לעצמך רשת ביטחון לפני שאת קופצת.

אני: זה מה שניסיתי לעשות. בערך. טוב, אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

עצמי: כן, יותר בערך מאשר באמת.

אני: אז מה את רוצה שאעשה, מיס ביטחון?

עצמי: טוב אם היו לי את כל התשובות - לא היו יורדות לך עכשיו דמעות.

אני: על מה את מדברת? העיניים שלי יבשות לחלוטין.

עצמי: אה הא, לכי תעבדי על מישהו אחר - שכחת שכל מה שאת חושבת, שומעת ומרגישה גם אני חולקת איתך? אני לא צריכה לראות את הטיפות נקוות בזווית העין, אני מרגישה אותך נוצרות.

אני: אוף איתך. זה כמו לדבר לקיר.

עצמי: זה סוג של, בהתחשב בעובדה שאת מדברת עם עצמך.

אני: כן, שזה כבר סיבה רצינית לדאגה.

עצמי: לא, אין לך מה לדאוג. כל עוד את לא טוענת שהקולות שאת שומעת הם מאלוהים - הכל בסדר.

אני: גם נכון.

עצמי: או, אני רואה את החיוך שלך, זה כבר יותר טוב.

אני: אבל זה כל כך לא הוגן.

עצמי: וממתי החיים הוגנים?

אני: אני לא מוכנה להיות צינית כמוך.

עצמי: אני לא צינית, אני מציאותית, משהו שנראה לי שחסר לך!

אני: זה כל כך נורא לרצות את זה חזרה? את הביטחון, את החיבה? את האהבה הזאת, שאין לה גבולות, תנאי קבלה או דרישות מיוחדות?

עצמי: זה לא נורא בכלל, אבל את צריכה להיזהר ילדה, תשמרי שלא לערב את הלב - אחרת תשברי אותו כל כך הרבה פעמים שהוא כבר לא יתאחה חזרה.

אני: אני מנסה, אבל זה לא פשוט. הרעב הזה מכרסם בי.

עצמי: והוא עושה חורים גדולים!

אני: ספרי לי על זה..

עצמי: נו, אז מה את מחליטה?

אני: לא יודעת, אוף. אני כבר לא יודעת.

עצמי: לא אל תתחילי ללכת בדרך הזאת. את יודעת מי את, לא?

אני: כן, הידידה הכי טובה של כולם, זאת שתמיד אפשר לסמוך עליה, ולדרוך עליה.

עצמי: ומי צינית עכשיו?

אני: תגידי לי שזה לא נכון! אני רוצה לראות אותך. הרי זאת הבעיה הכי גדולה, אנשים מסתכלים על הקליפה ולא רואים את הדפים הכתובים שבפנים, את יכולה להגיד מה שאת רוצה, אבל את העולם את לא תוכלי לשנות.

עצמי: אני לא רוצה לשנות את העולם, רק את ההרגשה שלך.

אני: תראי, אני לא יודעת. עדיף היה לעשות את זה ולגלות את זה עכשיו מאחר לחכות למחר ולהתאכזב עוד יותר.

עצמי: ומה בדיוק גילית?

אני: אה..ש.. כלומר, אה...

עצמי: בדיוק הנקודה שלי! סתם את מסבכת את עצמך.

אני: יכול להיות.

עצמי: לא יכול, בטוח.

אני: אוף, יש לי כאב ראש מלהתווכח איתך.

עצמי: אני פשוט לא רוצה שזה יהיה עוד אחד מהמקרים האלה - או שאני צריכה להזכיר לך את "מר קטן", "כבשה" ואת ת"א 2004?

אני: עכשיו את משחקת מלוכלך! שתדעי לך שעם הסופר יצאתי עוד הרבה אחר כך.

עצמי: אז מה? עדיין לא צמח מזה שומדבר.

אני: את צודקת. אוף, איך זה שאני מגיעה לזה שאת תמיד צודקת?

עצמי: אולי כי זה נכון? חשבת על זה?

אני: אולי.

עצמי: את רק צריכה ניעור קל - אני לא אוהבת את הדכדוך הזה שחולק איתי את המקום בתוך הראש שלך. אז את לא מלכת היופי, את באמת רוצה את כל אותם הגברברים שרודפים לנצח אחר היופי החיצוני?

אני: לא.

עצמי: בדיוק! אז נכון שזה לא קל למצוא מישהו שבאמת רוצה להבין אותך, שמביט בך באותו מבט מיוחד שאומר לך הכל, מישהו שמספיק לו שניה אחת כדי לדעת שאת צריכה אותו. אבל זה יקרה, את תראי! רק צריך סבלנות.

אני: כן, סבלנות. עוד אחד מהדברים שאין לי כרגע.

עצמי: אז תחפשי, זה בטח מסתתר לך איפשהו בפנים, יחד עם חוש ההומור שלך, עם הלב הרחב שתמיד מוכן לעזור לחבר בצרה, עם האופי האדיב שלך שבזכותו יש לך חברים בנפש.

אני: אני מבטיחה לנסות.

עצמי: ועכשיו לכי לישון! את עושה לשתינו כאב ראש.

~*~

כן, אני בנאדם מתוסבך קשות. אם זה מפריע לכם - זבש"כם.