איך יודעים שאביב בחוץ? מסתכלים על האנשים ורואים את העיניים החולמניות, את החיוכים המרוצים, את ההתנהלות המאוהבת.

אם לפני שנה, הייתי אחת מאותם אנשים, מאוהבת, מסופקת, נאהבת, עם מבט חולמני בעיניים וחיוך מרחף על שפתיי, היום אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עם מרמור בלב, עם עצבות שנוגעת בי לפרקים. נמאס לי מהלבד. הספיק לי.

אני רוצה למצוא מישהו שאוכל לסמוך עליו, להישען עליו.

רוצה למצוא את אותו אחד שאוכל לדבר איתו שעות, מבלי להוציא מילה מהפה.

שיקשיב לי וישמע גם את הדברים שאני לא אומרת. מישהו שאוכל להביט עליו ולדעת איך עבר עליו היום.

לא רוצה סטוץ ריק מתוכן, לא רוצה אגו נפוח במיטה.

רוצה בחור פשוט, עם שתי רגליים על האדמה, אך אתפשר גם על אחד עם ראש בעננים.

גיליתי שיש לי חולשה למראה ה"קמתי מהשינה לפני כמה דקות", שיער קצת פרוע, חיוך ביישני וניצוץ חכם בעיניים.

אדם כזה עושה לי חשק לחבק אותו.

למען האמת, יש אדם ששמתי עליו עין, אבל אני לא יודעת עליו כלום כמעט.

למה אהבה צריכה להיות דבר כזה מסובך?

ניקי.