כל כך רוצה להיות מאושרת,

לאהוב ולהיות נאהבת,

רוצה לתת, כי יש לי כל כך הרבה,

רוצה לקבל, כדי שאחרי הנתינה אוכל להתמלא,

רוצה את הכי טוב שרק יכול להיות,

אבל חוששת לשקוע באשליות..

אני לא יכולה שלא לחשוב על זה.. אולי אני ממהרת מידי? נסחפת בדמיון שלי עצמי?

בונה ארמונות חול באמצע כביש אספלט, מוצאת משמעות במקום שהיא לא קיימת בו..

נכון, כולנו נפגענו בעבר, לכולם יש את השלדים בארון, אבל האם זה אופטימי מידי מצדי לחשוב שזה לא מה שחשוב,

שזה האדם שמולי, האינטראקציה שבינינו, שעושה את ההבדל?

ומי אמר שאני לא מדמיינת את הכל?

מחשבה חולפת, שלא כל כך עוזבת את הראש.