אני חוזרת הביתה, הכבישים כבר ריקים לחלוטין, מה שמאוד הגיוני בהתחשב שהשעה היא כבר אחרי אחת, ומתקרבת לשתיים בלילה. המוסיקה מנגנת ברקע, וחיוך מרוח לי על הפנים.

מצד אחד היה מעולה, הוא הצחיק אותי, גרם לי לחייך, גרם לי לחשוב, היו קצת שתיקות מביכות, אבל הכי חשוב - לא סיימנו במיטה. למעשה אפילו לא הגענו למגע.

מצד שני, פתאום, לראשונה מזה זמן רב, אני חסרת ביטחון, ועולות בי מחשבות כמו - האם מצאתי חן בעיניו, האם אני רואה את הדברים ורוד מידי והסיבה היחידה שלא היה מגע זה פשוט כי זה לא זה?

ואולי אני סתם שוקעת בחלומות כי אני הרבה זמן לבד.

ומהצד השלישי - זה היה כיף, התמימות הזאת, הראשוניות. כן, הרגשתי קצת מתח באוויר, ויכול להיות שאם היינו מסיימים את הערב בחיבוק זה היה מדהים. אבל זה לא קרה באופן טבעי, אז אולי בפגישה הבאה.

ואז שוב קופץ השדון עם המשקפיים השחורות - אבל מי אמר שתהיה פגישה באה? אולי הוא השתעמם רצח, חפרת לו את המוח והוא מחק את המספר שלך שניה אחריה שאמרתם לילה טוב?

ומהצד הרביעי - אני חושבת הרבה יותר מידי.

אז נסעתי 120 קמ"ש על כביש החוף, בחלקים מסויימים אפילו הגעתי ל-140, לא נורא, הכבישים היו ריקים.

חזרתי הבייתה עם חיוך ולב שמח, עכשיו כל מה שנותר זה לתת לטבע לעשות את שלו.

בסופו של דבר, מה שנועד לקרות, יקרה, ואם משהו לא יקרה - אז הוא לא נועד לקרות.

אני פשוט מקווה לטוב, ונותנת דרור לדמיון שלי.

שיהיה לכולנו לילה נהדר ומלא חלומות טובים.

ניקי.