לפני כמה שבועות, כשעליתי על כיסא, דפקתי את הראש בפינה של המדף.

בדיוק, אבל בדיוק בפינה. איפה שהכי כואב.

אז נכון שהדבר הראשון שעלה לי בראש זה שצף קללות שאף ליידי מכובדת לא תחזור עליו בפרהסיה,

אבל לאחר קצת מחשבה, ראיתי שניתן להסתכל על זה מכמה נקודות מבט.

האחת - אוף, אני כזאת שלומיאלית! תמיד נתקעת בדברים!

נכון, אבל לא ממש אפקיבי לשומדבר.

השניה - המדף הזה רשע, תמיד מרביץ לי!

יש מצב שזה נכון, אבל איזה אינטרס יש למדף להרביץ לי?

השלישית - המדף פשוט נעלב שלא שמתי לב אליו, אז הוא דאג שאני אשים לב אליו בפעם הבאה שאני אהיה בסביבה!

למרות הפן הילדותי-לכאורה של נקודת המבט הזאת, בכל הפעמים הבאות שעליתי על כיסא ליד המדף הזה - שמלי לב אליו, על מנת שאני לא אחטוף מכה בראש.

אחד הדברים שחשבתי עליהם אתמול, בעודי יושבת עם חברה שלי, אותה לא ראיתי כמה חודשים טובים, היא שהחיים שלנו תמיד מנסים ללמד אותנו משהו, אין צרופי מקרים, ואם אנחנו לא לומדים את השיעור בפעם הראשונה, אז הדברים ימשיכו לקרות, עד שנלמד בדיוק את השיעור שהחיים רוצים ללמד אותנו.

ניקי.

במצב רוח פילוסופי-משהו.