שקט, רק טיפות הגשם נופלות מטה. נעלי הספורט טופפו על האספלט הקר, לחות מהגשם הבלתי צפוי. שיערה נרטב, וחיוך עדין נפרש על פניה, מעניק לעינייה זוהר מיוחד.  היום היה עוד אחד מאותם ימי אוקטובר הקרים. אפור. גשום. עטור עננים.  מושלם. סוף, סוף הגיע החורף האמיתי, ואולי היה זה רק הסתיו פורש את נוצות כנפיו ממעל. היא המשיכה לרוץ, נעלי הספורט מגבירות את קצב הטפוף על הדרך. עוד מעט צומת הדרכים, בה תפנה לכיוון הבית.

היא לקחה נשימה עמוקה, לוגמת בצימאון את האוויר הקר, הצח, שבחוץ. היא אהבה את הבוקר, את הקרירות, את ההתחלה של היום עוד לפני שהוא באמת התחיל. זהו, רק עוד קצת, חשבה, הנה כבר עץ הברוש נראה ממרחק. ולידו, ענפיו העירומים של עץ השסק. העץ כאילו נכפף תחת עול הטיפות, ברך את פניה בכל בוקר, בכל ערב. השער הקטן בכניסה היה עשוי עץ, וחרק קלות על צירו כשפתחה אותו. ניחוח העשב הרענן מטיפות הטל ברך אותה היום. היא גרה בבית הקטן מעט יותר משלושה חודשים, וכבר הספיקה להתאהב בו. בגג הרעפים האדום, במרחב השורר בו, בחצר עם הוורדים, בעץ הברוש ירוק העד ועץ השסק, אשר פירותיו – כך נשבעו השכנים – הפכו מתוקים יותר מאי פעם, מאז שעברה לגון כאן.

היא הייתה תוספת נאה לשכונה, אמרו הלחישות בין הדיירים. יפהפייה, מלאת חיים, חיוך נצחי על פניה, ויד מושטת לעזרה לכל מי שהיה זקוק לה. שמועות מפיות, שבעליהן היו חטטניים יותר, אמרו כי היא אף "מעורבת" עם הבחור הבלונדיני שראו אצלה מדי פעם בפעם. היא שמעה את הכל. חייכה לאור הדברים הטובים, והתעלמה מהרכילות הפחות חביבה – מייחסת אותה לאופי האנושי הדוגל באמרה "חיי האהבה של השכנה מעניינים יותר". ולפעמים אף אמרה שהאהבה אולי עיוורת, אבל השכנים בטוח לא.

ורד לבן, נח על אדן החלון. יחיד. חיוך התפשט על פניה בעוד היא שואפת לתוכה את ניחוח הוורד.

"אל תעשי תוכניות להערב. יש לי הפתעה בשבילך"

היה כתוב בפתק הקטן שהוצמד לוורד.

בתחתית נייר השורות שנתלש ממחברת, היה חתום

"שלך, את יודעת מי".

והיא ידעה.

היא צלצלה אליו מייד, והוא לא ענה, מכיר היטב את טבעה הסקרני. הוא מכיר אותי יותר מידי טוב חשבה, סקרנית כחתול. בעודה סוגרת את הנייד שלה.

הם הכירו לפני שנה, דרך אינטרנט. הוא שלח תגובה ליצירה שפרסמה, והיא החזירה מכתב. משם זה התגלגל עד שנפגשו פנים מול פנים. כבר אז, באותה פגישה ראשונה, נוצר ביניהם קליק. קשרי הידידות ביניהם היו כה הדוקים, עד כי גם כאשר לפני שנה, עברה דירה – מגדילה בכך את המרחק הגיאוגרפי ביניהם, הידידות לא דעכה.

היא עמדה מול המראה בחדר השינה שלה, לבושה לבנים מתחרה שחורה, והתלבטה מה ללבוש. לבסוף, מחליטה ללכת על המראה השובב, היא הוציאה זוג מכנסי עור צמודים, וסוודר רפוי בצבע כחול בהיר, לרכך את המראה השחור. את שערה אספה לצמה ארוכה על גבה, שהגיעה עד למותניה. איפור קל בלבד – שפתון מבריק נגד הקור אליו שפתיה היו רגישות וצללית בצבעי האדמה להדגיש את הצבע הכחול של עינייה בבוקר זה. כשסיימה, לקחה את תיק הצד שלה, את מפחות המכונית והבית ויצאה.

היא פסעה לתוך אולם ההרצאות, בו התקיים השיעור הראשון שלה. יום ראשון לסמסטר א', שנה ראשונה. בין שיעור לשיעור הספיקה להכיר כמה מחבריה לספל הלימודים, למשך ארבע השנים הבאות. שעות הבוקר חלפו באיטיות נמזגות לתוך שעות הצהריים, מופרעות  רק על ידי גשמי הסתיו שהתדפקו מדי פעם בפעם על חלונות הכיתות.

התנועה הייתה עמוסה כרגיל ביום שישי זה, כאילו כל העיר החליטה לצאת לרחוב... במקום רבע השעה הרגילה, לקח לה כמעט ארבעים דקות להגיע הביתה. וכאילו שזה לא הספיק, התחיל לרדת מבול והיא שברה את המטריה יום קודם... חוק מרפי, חשבה בחיוך. לא מניחה לשום דבר להעכיר את רוחה, לא היום.

היא רצה את המרחק הקצר שבין החניה לדלת הכניסה. ורד בצבע אדום עז, הודבק על הדלת. ושוב פתק. על נייר לבן, מודפס.

"כבר כמעט שהתייאשתי מלחכות לך"

ללא כל חתימה.

היא פתחה את הדלת, ונעמדה בהלם - חושך מצריים. אוטומאטית שלחה ידה למתג האור... כלום. היא שמטה את התיק בכניסה, מורידה גם את המגפיים. לפתע הבחינה באור בקצה הפרוזדור. היא הלכה ישר מגששת דרכה באפלה, עינייה אט אט מתרגלות לחשיכה. נרות. מאות מהם. יצרו שביל העולה על המדרגות, על פניהן ולקומה השנייה. היא הביטה על הרצפה, מבחינה שהשביל שיצרו הנרות מלא בעלי ורדים לבנים, ואדומים. ממש מתחת לרגליה היה מונח נייר מקופל.

"אור נרות חושף טפח ומסתיר טפחיים. לכי בשביל"

סקרנית, היא הלכה לעבר המדרגות. על המדרגה הראשונה, שוב נייר מקופל.

"סוודר יורד"

היא הרימה גבה, תוהה. אוקיי חשבה, אני אשחק את המשחק.. היא הורידה את הסוודר, משליכה אותו על הרצפה, הרחק מאור הנרות. היא החלה לעלות במדרגות. על המדרגה שלישית, שוב הודעה

"חולצה יורדת"

היא לא לבשה חולצה מתחת לסוודר, ולכן התעלמה מההוראה. היה עוד פתק על המדרגה השישית

"מכנס יורד"

היא צייתה. והמכנס הונח על מעקה המדרגות. ככל שעלתה מעלה במדרגות, גבר הדופק שלה. וכמובן – סקרנותה. כפי שציפתה במדרגה התשיעית היה נייר נוסף.

"גרביים... ניחשת נכון, יורדות"

שוב, עשתה כפי שהורה הכתוב. עלי הורדים היו כשטיח רק תחת רגליה, מרככות את הקרירות של הרצפה. שלוש מדרגות למעלה ושוב:

"חזייה ותחתון עפים"

היא עלתה אל ראש המדרגות, אור הנרות ליווה אותה עד לכניסה לחדר האמבטיה שלה. עלי הורדים יוצרים חץ מדויק המצביע פנימה. היא נכנסה לחדר הרחצה. ונדהמה מהיופי שנגלה לעינייה. המראות על אחד הקירות בחדר שיקפו את הנרות על מדפי העץ ממולם, שנוספו לשביל הקיים. היא כמעט שפספסה את הפתק בכניסה:

"פזרי את השיער" היא עשתה כן, לבה הולם בהתרגשות.

הנרות התעלמו מן המקלחת, והובילו היישר לאמבט לשניים במרכז החדר. הנרות פתחו את השביל והקיפו באור וצללים את האמבט, אשר היה מלא במים וקצף ריחני. על קצהו היה מונח ורד כתום מרהיב אלו הוצמדה הזמנה:

"אם את כבר בלבוש חווה, למה לא לנסות את המים?"

המים, כפי שגילתה, היו חמים ונעימים. היא עצמה את עינייה, ניחוח הורדים שבחדר עטוף הצללים, ממלא את נשימתה – והניחה לעצמה לשקוע באמבט הענק. צלילי סונטת הירח של בטהובן נשמעו בחדר... היא כמעט גרגרה מהנאה.

אוושת המים הייתה הסימן הראשון לכך שהיא לא לבדה. גוף חם, עירום ונהדר החליק מאחוריה. מחבק אותה. גוף גברי, שזוף. מוכר. הוא החל לשטוף את גופה, בספוג רחצה אוורירי, וסבון ריחני. אור עצמה חזרה את עינייה, ונשענה לאחור, מניחה לו לגעת בה בחופשיות.. נהנית מכל שניה. היא חשבה ששמעה צעדים חרישיים בחדר ופקחה את עיניה. שתי מגבות נחו עתה ליד האמבט, ועלה העליונה – הזמנה נוספת "חדר השינה" נכתב בה.

היא יצאה מהאמבט ייבשה את שיערה ואת גופה, ואז זרקה את המגבות הצידה. כשלבה הולם, היא הלכה לחדר השינה שלה, הנרות ממשיכים ללוות אותה. המיטה הייתה מוצעת סדיני משי שחורים שהופיעו משום מקום, והשמיכה מוסטת הצידה, מזמינה.

"תעצרי" נשמעה פקודה

"אל תסתובבי" מייד אחרי, כשניסתה לעשות בדיוק את זה.

"עצמי את העיניים" היא צייתה. מהנהנת לאות הן. שוב צעדים, הפעם מאחוריה. גוף עירום, חם ונהדר נצמד אליה, והיא כמעט שפקחה את עיניה אינסטינקטיבית, אלא שאז שפתיים לוהטות ינקו משפיה. הנשיקה כשפה אותה. כל כך מלאת תשוקה. והלשון! הלשון שחקה עם לשונה, מלטפת, מענגת, מעוררת את גופה. ידיה עטפו את הגוף שנצמד אליה. מגלות לה שגם הוא בלבוש אדם. היא נאנקה לתוך פיו. הוא מצץ את שפתה התחתונה, והיא הרגישה את זרמי התשוקה עוברים על פני גופה, ואת הלחלוחית הגוברת בין רגילה. ידיו הצמידו את אגנה אליו, ואיברו הקשוי נלחץ אל בטנה. ראשה נשמט לאחור, חושף את צווארה למגע שפתיו וללשונו. הוא ינק משדיה, מוצץ את הפטמות שלה עד שהיו קשות כגולות קטנות. היא הרגישה שהוא מרים אותה מעל הרצפה, ואז את הסדינים הרכים תחת גבה, ולבסוף את הגוף שלו. הוא הפך אותה כך שתהייה מעליו. ובתנועה יחידה חדר לתוכה, ממלא אותה. עיניה נפקחו, היא לא יכלה להחזיק אותן עצומות יותר. זה היה הוא!

הוא נע, מניע אותה מעליו. מרגיש איך היא סוגרת כמו אגרוף הדוק על זקפתו. היא התיישרה לישיבה עליו, גבה מתקמר. הראש הבלונדיני שלו התרומם יחד איתה, יונק משדיה. היא גנחה. והחלה לנוע מעליו. מתחככת בו. רוכבת עליו. הוא העביר את רגליה מאחורי גופו והתיישב. הוא חזר לנשק לשפתיה.. לטרוף את הפה הנפלא עליו חלם במשך חודשים ארוכים. היא איבדה אחיזה במציאות, ציפורניה שרטו את גבו, שריריה מתכווצים עליו. היא צעקה את שמו. בדיוק באותה שניה, הוא הגיע לשיאו. מתפרץ לתוך גופה. היא נאנקה, נצמדת אליו, תשושה.

"יום הולדת שמח לך" לחש לה. אחרי שהסדירו את נשימתם.

"תודה" מלמלה "עשית אותו מאוד מיוחד בשבילי" לחשה.

הם נרדמו חבוקים, גופותיהם עוטפים זה את זה. ראשה על חזהו, מקשיב לקול הלמות לבו.

"אני אוהבת אותך" מלמלה לפני שנרדמה, לא יודעת כי אמרה מילים אלה בקול.

"אני אוהב אותך" החזיר הוא בלחישה.