הימים האחרונים היו ממש מערבולת של רגשות.. אושר ועצב, תהומות של יאוש ופסגות של אושר..

זה זמן להחלטות, זמן לעשות דברים. הזמן לדבר עבר. לפחות ככה זה מרגיש לי.

המצב הנוכחי פשוט לא לעניין, והעבודה היא לא תירוץ.

מספיק להאחז בתירוצים, כי זה כל מה שזה. תרוצים.

הפחדים הפנימיים שלי משפיעים על שיקול הדעת..

חלק הצלחתי להשקיט לבד, חלק עזרו לי, חלק עוד נותר לי לעבוד עליהם...

וחלק.. טוב, חלק תמיד ישארו וצריך להתמודד איתם ברמת המודע.

החודשיים האחרונים של העבודה החדשה, חוסר הנוחות האדיר שאני חשה בבית אמא, שאין לי בו חדר משלי, שאין בו מקום משלי.. כל זה רק מעצים את הרצון שלי לצאת מהבית וכמה שיותר מהר.. עצמאות.. פרטיות..

ואיפה אוכל למצוא פרטיות ועצמאות לצד אהבה ותמיכה, אם לא בזרועותיו של אהובי ובן זוגי?

בתחילה חשבתי שיש סתירה בין מגורים משותפים כבני זוג לבין עצמאות ופרטיות...

אבל מישהו עזר לי לראות, שהרי גם עכשיו, כשאנחנו לא חולקים בית, אנחנו מוצאים זמן להיות ביחד, להקדיש זה לזה תשומת לב, לצד אפשרות להיות עצמאי ולבד כל אחד בעיסוקיו שלו.. ואנחנו גם יודעים למצוא את האמצע - של ביחד-לבד.. שבו אני קוראת ספר, אתה צופה בטלוויזיה, ועדיין מחליפים ליטופים.. פיסות של תשומת לב.. של מעין אמירה - אתה לא לבד, אני כאן, לצדך... את לא לבד, אני כאן, לצדך..

ואם לסכם את זה במילותיו של אותו אדם שפקח את עיניי: יש זמן לבד-לבד, יש זמן ביחד-לבד, ויש זמן ביחד-ביחד, ואם יש לכם את שלושת הזמנים האלה במערכת היחסים כבר עכשיו, אז את יכולה להיות בטוחה - שזה יישמר גם אחר כך.

ואם אני מוצאת אושר כל כך גדול בזמן שאנחנו מבלים יחד, אז למה אני מאפשרת לפחדים שלי לגבור עליי?

אז מה אם אמא אומרת שאני צריכה לגור לבד לפני שאני עוברת לגור איתו? נכון יש לה ניסיון חיים רב משלי.. ומצד שני - היא בעצמה לבד, בלי בן זוג.. מסיבותיה שלה.

אז אולי היא מכירה אותי טוב, ורוצה את מה שטוב בשבילי... אבל אולי הגיע הזמן לפתוח עיניים, אוזניים ולב.. ולהקשיב לעצמי? לניקי שיושבת עמוק בתוכי ולשאול אותה - מה אני באמת רוצה?

מה אני רוצה - לא מה אמא שלי רוצה, לא מה שחברים שלי רוצים, לא מה שהמנהלת שלי רוצה, לא.

מה אני רוצה.

מה טוב לי.

ניקי.