יצא לי לפגוש אתמול אנשים שלא ראיתי כמה שנים טובות... אם זה את ידידה שלי שלא שמעתי ממנה לפחות שנתיים, אם זה ידיד שלי מהחטיבה, שהתברר שהוא עובד יחד איתי באותה חברה, רק בבניין אחר - איזה עולם... לא קטן - פיצי.

אהובי היה אחראי על התיעוד בוידאו - ובילה חלק גדול מהערב עם מצלמת הוידאו תפורה ליד - אז דאגתי מדי פעם שהוא ישתה.. גברים פשוט לא יודעים לדאוג לעצמם לפעמים.

הייתה מוסיקה ממש מעולה, שזו בעצם הסיבה שהגענו לשם - חבר טוב שלי ניגן על הקלידים. הוא לבש כובע שחור ונראה כמו אחד מחברי האחים בלוז, משעשע ביותר ^.^

כשחזרתי הביתה השעה הייתה כבר שתיים בלילה... והיום קמתי בחמש. לא יודעת איך, האמת.. בעיקר כוח רצון.

לפחות המשמרת הייתה קלה יחסית, בלי יותר מידי עומס.

והיום בפינתנו "הלקוח הישראלי":

העיקר שאומרים תודה..

הייתה שיחה אחת היום, שאחריה תהיתי, האם אפשר בכלל להוציא את הלקוח הישראלי הממוצע, מרוצה...

חצי שעה.

33:05 דקות על השעון,

אני איתה על הקו, מסבירה לה על כל חלק אפשרי בטלוויזיה, בשלט, בתוכן השידורים, בתפעול..

עניתי על פחות שאלות כשעשיתי פסיכומטרי!

ועם זאת, הכל בסבלנות, בנימוס, עם כל הפרטים שהיא רוצה.

אני מסיימת את השיחה - מאחלת לה סוף שבוע נעים - היא אומרת לי להתראות, ומה אני שומעת, שניה לפני שהיא מנתקת?

"כוס אמא שלה, המטומטמת הזאת, שתמות"

העיקר שאומרים תודה...לפני שמקללים לך את הצורה.

באופן מוזר למדי אני מוצאת את זה משעשע :)