לא להאמין... עברו שבועיים מאז שהייתי בבית.. את הסופ"ש הקודם ביליתי עם אהובי והיה פשוט מושלם כמו שרק אפשר לדמיין.

לצערי החופשות שלנו החודש מנוגדות - אני סוגרת את השבת הבאה, והוא יוצא. אני יוצאת שבת שלאחריה - הוא סוגר.

זה ממש נאחס, לפעמים, כששני בני הזוג הם חיילים, מצד שני הוא מבין אותי הכי טוב מכולם כרגע, ויותר מכל זמן אחר - עכשיו, הוא הכתף שלי לבכות עליה.

לקיצורים אני כבר מתחילה להתרגל, מסגלת לעצמי מעין עברית-צבאית, הקה"דית היא קצינת ההדרכה, המפק"צית זאת מפקדת הצוות שלי (שאגב, שמה הוא דנה, אבל "אתם לא פונים אליי בשמי הפרטי" אז באסה), והחנת"ריץ היא חניכה תורנית, הידועה גם כחנת"קית - חניכה תורנית קורסית (אל תשאלו מה זה.. אתם באמת לא רוצים לדעת).

הסגל שלנו, בסך הכל, ממש נחמד. יש שניים שהייתי מעיפה בשמחה, אבל מה לעשות שצה"ל זה לא תוכנית כבקשתך.. יותר תוכנית "עשה כמו שפקדו עלייך".

היו כמה נקודות שבירה.. לא בגלל המרחק מהבית, ממש לא... אלא הספקות, אולי לא בחרתי נכון? אולי אכשל? האם בכלל יש לי סיכוי להצליח לסיים את המסלול הזה? האם זה מה שאני באמת רוצה?

והאנשים ה"נורא מפרגנים" ("איזה טיפשה לאן הלכת?"), לא ממש עוזרים לי בימים אלה.

הטירונות הייתה שכונה לא נורמלית.. עשינו כל כך הרבה שטויות, שאני עד היום לא מבינה איך כל המחלקה לא חטפה שבת בבסיס.. והחדשות הכי טובות הן שאחרי שבועיים של טירונות יצאתי עם 5 ק"ג פחות עליי. מי אמר שצבא זה רק רע? ^.^

שיהיה לכולנו סופ"ש נהדר, קסום, מקסים ונפלא.

ניקי,

החיילתולה.