השעון הביולוגי שלי נכנס לפעולה ברגע שהתגייסתי, דואג להעיר אותי בין שעה-לרבע שעה, לפני שהשעון המעורר מצלצל..

בינתיים זה נחמד, להתעורר ולראות שהנה, יש לי עוד כמה דקות לישון, עוד טיפה.

בבסיס אני מתעוררת עוד לפני השמש, אבל מצליחה לפספס את הזריחה.. בין כל ההמולה של הבוקר, פשוט לא מספיקה לעצור ולשים לב לצבעים המדהימים של השמים בכמה דקות של הזריחה.

אבל היום, עקבתי אחרי כל דקה, אחרי כל צבע חדש שהופיע בשמיים. פשוט כיף להתחיל ככה את הבוקר.. הדבר היחיד שחסר לי, זה החיבוק של אהובי.

הוא התקשר אליי אתמול, בעצם בחצות וחצי - זה כבר היה היום, בדיוק כשסוף סוף הצלחתי להרדם (אחרי יותר מחצי שעה של ניסיונות... הפרפרים האלה בבטן, לוקח להם הרבה זמן להירגע). אבל אם יש מישהו שיכול להתקשר אליי בכל שעה - זה הוא.

הוא נשמע כל כך עייף, אמר שרק עכשיו (00:30) חזר לחדר, ובחמש הם כבר קמים שוב לפעילות. פעם עוד שאלתי אותו - ומה בקשר לשש שעות שינה מטכ"ליות שמגיעות לך? - מסתבר שעל זה הם לא ממש שמעו..

וקצת לפני שנפרדנו - כי בכל זאת, שנינו קמים יחסית מוקדם - איחלתי לו חמישה חודשים שמחים, ויכולתי לשמוע את החיוך בקול שלו. וזה היה הדבר שהכי רציתי לשמוע באותו רגע - את החיוך שלו, את הצחוק שלו.

בינתיים, הגיע הזמן להתלבש, עוד רבע שעה צריך לצאת. לצאת מהפיג'מה וללבוש את המדים - שאתמול טרחתי כמעט שעה על גיהוצם. אני שונאת לגהץ!

שיהיה לכם שבוע נהדר, פורים שמח, ונתראה ביום שישי

ניקי,

החתולה-חיילת מהסמטה