סוף השבוע האחרון, כמו רבים שבילינו יחד, היה פשוט מושלם. כמו לקוח מחלום מציאותי, שליו, רגוע, מלא בחום שעוטף את שנינו.

כמה צעדים מהבית והנוף הופך ירוק לחלוטין, צללים של ענפי עצים וקרני אור מסתננות ביניהם. אני שעונה עליו והוא מחבק אותי.

לפני זמן מה יצא לנו לשוחח (או יותר נכון, יצא לי לספר, הוא בעיקר הקשיב), על העבר שלי. בפעם הראשונה בחיי, סיפרתי למישהו את כל קורות חיי בלי להחסיר פרטים, בלי לייפות דברים, אלא פשוט כמו שהם קרו באמת.

ואתמול יצא לנו לדבר דווקא על העתיד. על מה הוא רוצה ללמוד, מה הוא רוצה לעשות, על מה אני חשבתי, מטרות שלנו לגבי העתיד, רצונות.. ובתוך הפסטורליות של הנוף הירוק, גיליתי עוד רובד - בעצמי ובו.

למעשה את השיחה על העתיד החלו הוריו, בארוחת הצהריים, כששאלו אותו לגבי התוכניות לאחר השחרור. כשיצאנו לטייל מאוחר יותר, העלתי את הנושא שוב, סקרנית לדעת מה הוא באמת רוצה, על מה הוא חשב..  זה אולי קצת פחות אקטואלי לגביי כרגע - אבל גם אני התחלתי לתהות לגבי מה אני רוצה.. האם אני חוזרת להשלים את התואר? האם אני משלימה אותו בבאר-שבע? האם אני ממירה את הקורסים לתואר הנדסאית? כרגע אין לי תשובות לשאלות האלה, אבל אני מניחה שהן יבואו כשצריך.

זה מדהים איך הימים חולפים כמעט בלי שארגיש, הנה עוד מעט גם אני אלבש את המדים הירוקים ואלך לצבא.

ההתרגשות עולה ככל שהתאריך מתקרב - ה-16/03.

כל אחד והטיפים שלו - מצד אחד נותנים לי רשימות אורך הגלות, של דברים שצריך להביא..

מצד שני - אהובי אמר לי פשוט להגיע והכל יסתדר.

שיהיה לכולנו יום ראשון נהדר, ושבוע מלא טוב בעקבותו.

ניקי.