יום האהבה, או בשמו האמיתי - יום הקדוש ולנטיין, היה היום הכי מחורבן שהיה לי מזה זמן רב.

ואני לא מדברת על זה שבן זוגי לא היה איתי, היינו יחד לאורך כל סוף השבוע - שהיה פשוט נהדר ומושלם.

אני מדברת על הכישרון הנדיר שלי להכשל בטסטים.

כמעט כולם אומרים לי "נו אז מה, רק טסט שני, תעברי בשלישי. לא כולם עוברים טסט ראשון"

אז יש הרבה מה!

כל טסט זה עוד 500 ש"ח בערך: 300 ש"ח האגרה, 113 ש"ח האגרה השניה (כבר ציינתי שאנחנו חייים במדינה שגונבת מאזרחיה) ולא לשכוח את השיעור לפני הטסט, עניין פעוט של עוד 90 ש"ח.

נוסף על זה, האכזבה שמתלווה לכל כישלון, זה לא צחוק.

אבל מה שהכי מרגיז - זה השטויות שעליהן מכשילים.

מה אני אשמה שלטסטר היה יום רע והוא כולו עצבני? או שהטסטרית לא קיבלה בלילה מבעלה ובאה עם עצירות?!

אוף! אוף! אוף!

אחרי האכזבה הנוראית מהטסט, פגשתי את חברה שלי, שלא ראיתי שנים (וזאת בושה וחרפה לאור העובדה שהיא גרה מרחק בניין וחצי ממני), והיא הצליחה לעודד אותי מעט.

אבל כל מה שהיא עודדה, הבוס שלי הצליח להוריד בשיחת טלפון אחר, בצרחות. על מה הוא צרח? אפילו לא טרחתי להקשיב...

רק שיחת הטלפון בערב מאהובי שיפרה את מצב הרוח.

אז עם פנים נשואות לעבר הטסט הבא, ועם תקווה גדולה שאת הרישיון אקבל לפני שאתגייס, יש לי שבועיים לטחון את העיר בנהיגה ולעבור.

שיהיה לכם יום נהדר,

ניקי.