זה מה שהוא אמר לי ומאז המילים האלה לא עוזבות אותי. התחושה היא שאני כל כך רגילה להתנצל, על הכל.. שזה הפך להרגל, נכנס לתת-מודע.. אבל אני יודעת שאלו לא המילים שיוצרות את הבעיה, אותן קל להשתיק, זאת הרגשת האשמה שמתלווה להן, שגורם לי לומר אותן.

להפסיק להתנצל זה... זה להפסיק לקחת אחריות על דברים שלא היה לי יד בהם, על דברים שאין לי שליטה עליהם, זה להפסיק לחשוב שאני אשמה בכל, זה להפסיק להקשיב לאנשים שאומרים לי שאני אשמה בכל, או לפחות לדעת לסנן.

זה גם כשאני מתנצלת, והוא אומר לי להפסיק להתנצל - להפסיק להתנצל על זה שאני מתנצלת..

כי זה פשוט אבסורד.

לפעמים אני כועסת עליו, על שהוא פוקח את עיני לדברים שאולי העדפתי לא לראות, אבל בו זמנית אני מודה לו, על שהוא מראה לי בדיוק את מה שאני לא רוצה לראות.

הוא גורם לי לרצות להשתנות, אבל יותר מזה, הוא גורם לי לחפש את הכוח בתוכי, הכוח להשתנות, לשפר, להתפתח.