היום הזה התחיל רע והוא פשוט לא מצליח להשתפר.

יש לי גוש בגרון.. מגעיל כזה. לא ממש של בכי. זה מין סלע ענק שמוחץ את החזה וחונק את הנשימה.

אפילו חודשים אחרי זה.. עדיין לא הצלחתי להפטר מהסיוטים עליה. זה חוזר שוב ושוב, רודף אותי בכל צורה, עשרות פעמים במהלך הלילה. כמה פעמים התעוררתי בלילה, חסרת נשימה, מבוהלת, מפוחדת. כמה פעמים הרגשתי את חוסר האונות הנורא הזה?

עשרות.. אולי מאות..

ועברו כמה חודשים טובים, אז למה אני לא מצליחה לשכוח?

כל כך רע לי, כל כך מחניק שאני פשוט לא יכולה לברוח. כאילו חיברו שלשלאות לזרועותיי ולרגליי וחיברו אותם לקיר אבן קר.

לכמה דקות זה השתפר.. ראיתי סרט. לפחות שם המפלצות מתות אחת ולתמיד ולא חוזרות לרדוף אותך בלילה.. ואז משפט שהוא אמר. וזאת אשמתי - אני נותנת פרשנות למילים.

"חשבתי על כמה דברים. אני אספר לך"

ואני לא יכולה שלא לחשוב מה זה אומר, על מה הוא חשב? מה הוא רוצה לספר?

ושוב שוקעת בתוך בור חסר תחתית..

ושונאת את עצמי בגלל זה. אני לא מספיק רגועה,. לא מספיק טהורה, לא מספיק חזקה, לא מספיק ראויה.. לאהבה שלו. אבל אני לא מוכנה לוותר. לא, הבדידות היא נוראה אף יותר.

לא אחזור לשדה הקור הזה, לקוצי הבדידות שדוקרים שוב ושוב.

אעדיף למות ולא לחזור למרחבי המוות-החי הזה..

איך אוכל לשוב לשם אחרי החמימות של אהבתו? אחרי האור שמביא עמו חיבוקו, איך אוכל לחזור לחושך של הבדידות, לקור שלה?

אני פשוט לא יכולה...

לו הייתי רק מעט יותר טובה..

לו רק הייתי יותר טהורה, רגועה, חכמה.. אולי הייתי ראוייה לאהבה.

לא מסוגלת לבכות כי אני פשוט לא מספיק חזקה... כי אם אני אשבר לרסיסים מי יחבר אותי חזרה?