A/N: כל הדמויות שייכות לסטפני מאייר.

הפגישה עם כל שאר הקאלאנים הייתה משהו שבלה ציפתה לו וחששה ממנו באותה מידה. ציפתה לו כי הייתה לה בטן מלאה על כל אחד ואחת מהם והיא שמחה על האפשרות לומר את מה שעל ליבה. חששה מפניה כי היא ידעה שנמל תעופה עמוס נוסעים הוא לא המקום הנכון לעשות את זה.
בלה צעדה באיטיות מאחורי אליס. חלק מזה היה העובדה שהליכה מהירה, אפילו אם זה היה על משטח ישר לחלוטין, הייתה משהו שבלה התקשתה בו אפילו ביום טוב. במצב הרוח הנוכחי שלה – זה היה עלול להיות מסוכן.
החלק השני היה העובדה שהיא ממש לא רצתה לראות אף אחד מהקאלאנים. כולל את זאת שצעדה לידה.
"בלה, יותר לאט ואת תלכי לאחור" אמרה אליס אחרי מספר דקות.
"לא כולנו יכולים להיות מהירים ובעלי קורדינציה מעולה!" בלה ירקה.
למרות כל העיכובים, לא עבר הרבה זמן ושתי הבנות ראו את קרלייל, אזמה, רוזלי, אמט וג'ספר מחכים להם בכניסה לשדה התעופה. אליס רצה – למעשה, היא הלכה, היא פשוט עשתה את זה במהירות ערפדית, לבני האדם מסביב זה נראה כמו ריצה – ונעמדה מול ג'ספר. הם לא התחבקו, הם פשוט בהו אחד לשני בעיניים.
"איכסה" מלמלה בלה כשהיא הביטה בהם. היא עקבה אחרי אליס בצעדה האיטית שלה עד שהיא הייתה בטווח של כשני מטרים מקלייל ואזמה שעמדו לפני האחרים.
בלה הביטה בהם. היו להם עיגולים כהים מתחת לעיניים שהיו כמעט שחורות לחלוטין. לו היו בני אדם היא הייתה חושבת שהם לא ישנו כמה ימים. במקרה הנוכחי היא הניחה שהם לא צדו כבר הרבה זמן.
"בלה.." פנה אליה קרלייל והיא הרימה יד לעצור אותו.
"זה לא הזמן וזה לא המקום" היא אמרה לו.
"בלה צודקת" אמרה אזמה "אנחנו נדבר כשנגיע הביתה"
בלה לא הגיבה. זה לא שלא היה לה מה להגיד – הביתה? הבית שלהם כבר מזמן לא היה הבית שלה. הוא היה אוסף של חדרים שהחזיקו יותר מידי זכרונות, את חלקם בלה רצתה לשכוח. חלקם היא רצתה לזכור לנצח – כדי שהיא לעולם לא תאפשר לעצמה להפוך שוב לסמרטוט.

הקאלאנים הגיעו בשתי מכוניות. קרלייל נהג במרצדס שלו, רוזלי ואמט נסעו איתו. ג'ספר הביא את הוולבו של אדוארד. בלה בחרה לנסוע עם אליס וג'ספר. כמה שפחות ערפדים יותר טוב. מה גם שרוזלי שלחה אליה מבטים שהיו יותר חדים מסכיני שף. אם בלה הייתה צריכה לבלות שעה (או פחות, כי הקאלאנים נהגו ללא שום התייחסות לחוקי תנועה או הגבלות מהירות) בחברתה, זה נגמר היה בהרבה מאוד דם שפוך. שלה.

בלה הרגישה את ג'ספר בוהה בה דרך המראה האחורית של הוולבו. היא הרגישה בחילה. איך הוא מעז בכלל להביט בה? איך הרוצח הזה בכלל מעז לבהות בה כמו כלבלב שמוט אוזניים?
בלה ידעה שג'ספר מרגיש אשם ואחראי לכך שהם עזבו. היא ידעה שהוא לא. זה היה טריגר בלבד. אדוארד היה עוזב אותה בכל מקרה, היא ידעה. אדוארד היה סמרטוט יותר ממנה. הוא אפילו לא ניסה לגרום למערכת היחסים שלהם לעבוד. ואחרי שהוא עזב – הוא לא ניסה אפילו לנסות לחיות. ממה שאליס סיפרה לה – והיא לא יכלה לגרום לערפדית הקטנה לשתוק במהלך הטיסה חזרה הביתה. כל מה שאליס דיברה עליו זה אדוארד. אדוארד פה ואדוארד שם. איך נחיה בלי אדוארד וידה ידה ידה – אדוארד בקושי התקיים אחרי שהוא עזב את בלה.
בלה ידעה שזה יהיה חסר משמעות לומר לג'ספר לשמור את העיניים שלו על הכביש. היא כבר השלימה עם העובדה שלכולם סביבה היו אינסטינקטים יותר טובים משלה. היא פשוט רצתה כבר לגמור עם זה.
"תורידו אותי אצל צ'רלי. אני רוצה לראות אותו לפני הכל" אמרה בלה כשהם עברו את שלט ה-"ברוכים הבאים לפורקס". "אני אתקשר אלייך אליס כשאני אתפנה. נעלמתי לשלושה ימים, אני רוצה שהוא יפסיק לדאוג לי ואז אני אתקשר אלייך ותוכלי להביא אותי אליכם".
"בסדר" אמרה אליס בלי להתווכח לשם שינוי.
הם הורידו אותה ליד הבית שלה והמשיכו לכיוון האחוזה המבודדת שלהם.

"אבא? אני בבית!" בלה קראה כשהיא נכנסה לבית. השעה הייתה הרבה אחרי השקיעה. צ'רלי כבר צריך להיות בבית.
"בלה!" קרא צ'רלי בהקלה כשהוא חצה את הסלון וחיבק את בלה. היא הופתעה. הפגנות חיבה מעין אלו היו נדירות אצל לצ'רלי והיא חשה אשמה על כך שהיא גרמה לו לדאוג כל כך.
"אני בסדר, אבא. אתה יכול להפסיק למעוך אותי" היא צחקה.
"אני יצאתי מדעתי בשלושת הימים האחרונים!" הוא כמעט צעק "הפתק שהשארת לי לא אמר הרבה וג'ייק לא היה מוכן להסביר לי לאן נעלמת. כל מה שהוא אמר זה שאת תסבירי כשתחזרי"
"אני מצטערת אבא. זה היה מקרה חירום"
"איזה מקרה חירום? איפה היית בימים האחרונים?"
"הייתי ב... לוס אנג'לס" בלה מעולם לא שיקרה טוב, אבל להגיד לצ'רלי שהיא הייתה ביבשת אחרת לא היה רעיון טוב כל כך. "אליס התקשרה אליי. היה מקרה חירום עם אדוארד"
"אליס? אליס קאלן?"
"כן" בלה הנהנה והלכה לסלון, צ'רלי עוקב אחריה.
"מה היה המקרה חירום?" שאל צ'רלי
"אבא, אדוארד נהרג. נעדרתי לכל כך הרבה זמן כי הייתי בלוויה שלו בלוס אנג'לס" זה היה הכי קרוב למציאות שהיא יכלה להגיע.
"נהרג?" צ'רלי נראה בשוק "מה קרה?"
"תאונת דרכים" בלה אלתרה.
צ'רלי בחן אותה בחשדנות למשך דקות ארוכות. בלה התחילה להתפתל במקום "מה? יש לי משהו על הפנים?"
"לא... זה רק ש... את לא נראית שבורה. אחרי מה שקרה בספטמבר..." הוא התכווץ מהזכרון. אף אחד מהם לא אהב להיזכר בתקופה החשוכה הזאת. בלה לא יכלה להאשים את צ'רלי. הוא לא ראה את ההתגלות שהיא חוותה אחרי הטביעה.
"אני השלמתי עם העזיבה שלו, אבא. התאבלתי עליו במשך חודשים" זה לא היה שקר. למרות שהיו סיבות אחרות מאחורי השלווה של בלה, כל שאר הדברים שהיא אמרה היו אמת וצ'רלי לא יכל שלא לראות את זה.
"אני רק שמח לראות שאת בסדר, ילדונת"
"אני בסדר. אני רק רוצה להתקלח וללכת לישון, למען האמת. אני מותשת" גם זאת הייתה האמת.
"בסדר, רק תני צלצול לג'ייק לפני שאת הולכת לישון. הוא בטח ישמח לשמוע שחזרת בחתיכה אחת" צ'רלי חייך.
"אני גם אשמח לשמוע ממנו. אני כבר אתקשר אליו" בלה חייכה חזרה.
 "אני עולה למעלה לישון בעצמי. יש לי משמרת מוקדמת מחר, אז אני בטח לא אראה אותך בבוקר" הוא אמר וקם מהכורסא.
"בסדר אבא, אני אראה אותך מחר בארוחת ערב" אמרה בלה והלכה למטבח להרים טלפון לג'ייק.
"ביי בלז" צ'רלי עלה למעלה.

צ'רלי היה מאושר לראות את הילדה שלו מחייכת. הוא פחד לראות אותה חוזרת למצב הזומבי שבו היא הייתה אחרי שהנבלה ההוא זרק אותה לקרשים. הוא לא יכל שלא לכעוס עליו, אפילו אם הוא כבר מת. מעולם לא אהבתי את אדוארד, חשב צ'רלי שהוא נכנס לחדר השינה שלו, אני מצטער בשביל ההורים שלו, אבל אני שמח שהילדה שלי חזרה לעצמה. ג'ייקוב בלאק בהחלט היה הבחירה המועדפת עליו. הוא היה צעיר מבלה בשנה ואולי היא לא ממש הסתכלה עליו בצורה הזאת, אבל הוא חשב שעוד יש תקווה. אחרי מה שהשניים האלה עברו בתקופה האחרונה – הוא חשב שבהחלט יש אפשרות שהדברים יתפתחו בכיוון הנכון.

"הי ג'ייק" אמרה בלה לתוך הטלפון.
"בלה! חזרת!" ג'ייק צעק בשמחה "התגעגעתי אלייך, פרצוף אדום" בלה צחקה למשמע הכינוי שלה.
"אני לא אדבר איתך אי פעם בחיים אם תקרה לי ככה שוב!" היא איימה.
"בטח, בטח" אמר ג'ייק במהירות ובלה לא יכלה שלא לחייך למשמע הביטוי המוכר "אז איך הלך ב... אנגליה?"
"איטליה" בלה תיקנה "והאמת שהיה... משעשע." משעשע היה טוב כמו כל דבר אחר לתאר את הביקור.
"משעשע?" ג'ייק שאל בבלבול.
"זאת לא שיחה לטלפון, ג'ייק" אמרה בלה "למה שלא תקפוץ לבקר ואני אספר לך הכל?"
"מה, כאילו עכשיו?"
"כן, עכשיו. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שתתגנב אליי לחדר" בלה צחקה.
"אוקיי. אני בדרך אלייך"
"נתראה עוד כמה דקות" היא ניתקה.

בלה עלתה לחדר שלה וזרקה את התיק שהיה איתה לצד. היא התגעגעה לחדר שלה, התגעגעה לבגדים שלה. ולמען האמת היא התגעגעה לג'ייק. עמוק בפנים, היא ידעה שהרגשות שלה לג'ייק היו הרבה מעבר לחברות רגילה.
"ואם אני כבר כנה עם עצמי" היא מלמלה לעצמה כשהיא התיישבה על המיטה שלה "אפילו שאולי בעתיד הוא יעזוב אותי. אולי כדאי לראות לאן זה מתפתח" היא המשיכה למלמל, נשכבת לאחור על הכיסוי של המיטה. לא כל הזאבים עוברים "החתמה" על מישהי, היא חשבה, ממה שג'ייק סיפר לה, זה היה היוצא דופן ולא הכלל. אז אולי יש תקווה אחרי הכל.
וחוץ מזה, אני אשמח לריבאונד טוב, היא גיחחה לעצמה.
"מה את מגחחת לך שם?" שאל קול מוכר.
"ג'ייק!" בלה קראה, שוכחת לרגע שצ'רלי נמצא במורד המסדרון – ויש סיכוי שהוא עוד היה ער.
"התגעגעת אלי?" ג'ייק שאל בשעשוע.
"שכחתי שאתה זז בצורה הרבה יותר מהירה ושקטה בימים האלה" בלה הודתה. היא הביטה בו עומד ליד החלון שלה. כמעט שני מטר של גוף שזוף ושרירי. הוא לבש רק זוג מכנסיים קצרים. לא היו לו אפילו נעליים על הרגליים.
ג'ייק גיחך "אני משתדל" הוא משך בכתפיו. זה היה טבע שני בשבילו. אחרי השינוי הראשוני ואז החזרה לגוף אנושי, כל דבר שעשה רעש ושהוא יכל לגרום לו להפסיק לעשות רעש, בכל דרך שהיא, הוא עשה זאת. התזוזה שלו הייתה אחד הדברים הראשונים שהפסיקו לעשות רעש, אם כי הוא היה חייב להודות בעצמו שזה קרוב לוודאי הודות לאינסטינקטים טובים ולא למאמץ מודע.
"ג'ייק" בלה נאנחה "זה כל כך קשה ללבוש בגדים? זה משהו כמו עשר מעלות שם בחוץ ואתה בקושי לובש מכנסיים" לא שהייתה לה התנגדות, אבל אנשים היו עלולים לשים לב לגבר מתרוצץ חצי בעירום באמצע הלילה. והוא בהחלט גבר, היא חשבה לפתע. היא צפתה בו בפרץ הגדילה שלו, הופך מנער צעיר לגבר תוך פחות משלושה חודשים.
"זה פשוט יותר קל ככה" ג'ייק משך בכתפיו והעביר יד בשיער.
"יותר קל?" בלה בהתה בו בבלבול.
"זה מספיק מעצבן שאני צריך להסתובב עם המכנס עליי, אני כבר לא מדבר על תלבושת מלאה. כמו מה אני נראה לך, בהמת משא?"
בלה בהתה בו בזעף "על מה אתה מדבר?"
ג'ייק הביט בה חזרה, משועשע. הוא לבש הבעה מנצחת שאמרה לבלה שהיא פספסה לחלוטין משהו שככל הנראה היה ברור כשמש לג'ייק. "בלה, הבגדים שלי לא נעלמים ומופיעים חזרה באופן קסום כשאני משתנה. סליחה באמת שאני מעדיף לסחוב כמה שפחות"
בלה הסמיקה. "כנראה שלא חשבתי על זה" אבל עכשיו שהיא חשבה היא דמיינה משהו מאוד שונה מבהמת משא. היא דמיינה את הגבר הזה שעומד מולה, בעירום. כל השרירים האלה וגוון הברונזה של העור שלו. היא כמעט ליקקה את השפתיים שלה. המחשבות האלה רק העמיקו את הסופק שלה. היא רק קיוותה שהאור המועט שהיה בחדר – שהגיע ממנורת הלילה שלה – לא הסגיר אותה. לפחות לא יותר מידי.
"זה" ג'ייק הצביע על חוט כהה שהיה קשור לרגל שלו "לא הצהרת אופנה. זה מציק לסחוב ג'ינס בפה"
זה לא היה רעיון טוב להזכיר את הפה שלו, חשבה בלה. העיניים שלה התמקדו על האיבר הזה שלו ועל דרכים אחרות להעסיק אותו.
"אז את הולכת לספר לי מה היה באיטליה?" ג'ייק שאל אחרי שבלה לא הגיבה.
"בוא שב, זה סיפור ארוך" בלה טפחה על המיטה, לידה.

זה לקח כמעט שעה לספר את כל מה שקרה בשלושת הימים בהם היא נעדרה. הדבר היחיד שהיא חששה לספר לג'ייק זה ההבטחה שהיא נאלצה להבטיח לארו.
"בלה. את שקרנית גרועה. אני יכול לראות שאת מסתירה משהו. תתוודי" ג'ייק היה שעון על הכריות בראש המיטה, בלה שכבה על הבטן לידו. גם מבלי לגעת בו, היא יכלה להרגיש את חום הגוף שלו מחמם אותה.
כמו השמש הפרטית שלי, היא חשבה לעצמה.
"אני רק רוצה שתבטיח לי שאתה לא תכעס" היא מלמלה בקול שעולה בקושי על לחישה.
ג'ייק קפא. הוא לא אהב סיפורים שמתחילים במילים "תבטיח לי שלא תכעס" או כל וריאציה שלהם. בדרך כלל סיפורים כאלה היו בדיוק מה שגרםלו לכעוס. הוא הנהן, לא רוצה להבטיח משהו שהוא לא ידע אם הוא יוכל לעמוד בו.
"הוולטורי לא עמדו לתת לי לעזוב. אני בת אדם ואני יודעת על קיומם. בכל מצב אחר הם היו הופכים אותי לארוחת צהריים, או יותר נכון חטיף."
"אז מה קרה?" ג'ייק שאל, מנסה לשמור על טון שווה אבל מרגיש את הרעד מתחיל עמוק בבטן שלו.
"הברירה השניה שניתנה לי הייתה להצטרף אליהם. ג'ייק חכה" בלה אמרה כשהיא ראתה שהוא עומד להגיד משהו "הם עמדו לנשוך אותי כבר באותו רגע, אבל הצלחתי לשכנע אותם לתת לי להפרד מצ'רלי. ארו הסכים לתת לי שבוע ואז הוא אמר שהוא ישלח אחרי את דמיטרי"
"מי זה דמיטרי?" ג'ייק שאל דרך שיניים חשוקות, הרעד מתחיל להתפשט בגופו.
"דמיטרי הוא אחד מחברי המשמר" אמרה בלה בשלווה.
"את לא נראית מודאגת" אמר ג'ייק והרים גבה. בלה שהוא הכיר הייתה חסרת דעת מרובפחד במצב כזה. בלה החדשה ששכבה לידו הייתה הרבה יותר שלווה ממה שהוא יכל לדמיין.
"אתה זוכר שאדוארד לא יכל לקרוא את המחשבות שלי, נכון?"
ג'ייק הנהנן.
"ובכן, מסתבר שאני חסינה לא רק אליו. דמיטרי הוא סוג של 'צייד ראשים' בשביל הוולטורי. הוא עוקב אחרי אנשים ומוצא אותם. הכישרון שלו עובד על מציאת המחשבות של האדם. הוא לא יכול לשמוע אותם כמו שארו ואדוארד יכולים, אבל הוא... לא יודעת, מריח אותם או משהו כזה" בלה משכה בכתפיים. היא בעצמה לא ממש הבינה איך אפשר להריח מחשבות, אבל אליס הסבירה לה שהכשרון של דמיטרי עובד בצורה מאוד דומה לכישרון של ג'יין ואדוארד. "אני חסינה אליו לחלוטין, וזה משהו שנראה שארו לא חשב עליו בכלל"
ג'ייק עדיין לא הבין למה בלה רגועה "אבל גם אם הוא לא יכול להשתמש בכשרון שלו כדי למצוא אותך, הם עדיין יכולים להריח אותך" הוא אמר.
"כן, אבל אם הם יקבלו ידיעה על כך שנהרגתי, נגיד בטביעה" בלה חייכה בערמומיות וקרצה לו "לא תהיה סיבה להגיע לפורקס לחפש אותי. ודמיטרי לא יעזור להם כי הוא לא יכול להרגיש במחשבות שלי" היא סיימה בניצחון.
ג'ייק חשב על הדברים, זאת נשמעה כמו תוכנית לא רעה בכלל. "אבל איך הם יקבלו את הידיעה? מה יגרום להם להאמין לזה?" הוא שאל.
הכתפיים של בלה נשמטו "זה החלק היחיד בתוכנית שעוד לא חשבתי עליו" היא הודתה "חשבתי שאולי הקאלאנים יוכלו לזייף את המוות שלי ולשלוח לוולטורי הודעה. הם חייבים לי את זה לכל הפחות" הקול שלה היה חד וקשה.
ג'ייק הביט עליה בהלם. בדרך כלל הוא היה זה שהתייחס לחבורה הזאת ברשעות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא רואה את בלה עושה את זה. בהחלט בלה חדשה.
בלה לא פיספסה את ההבעה שלו "אני הבנתי הרבה דברים בימים האחרונים" היא התחילה "ביניהם הבנתי שהרשתי לאדוארד להפוך אותי לסמרטוט. התאבלתי עליו במשך חודשים, כאילו הוא מת" היא אמרה בגועל מופנה פנימה.
"את לא סמרטוט" אמר ג'ייק והושיט את ידו ללטף את הלחי שלה. היה לה עור רך כל כך, הוא לא היה צריך אפילו לחשוב על להיות עדין איתה, השבריריות שלה קרנה ממנה.
"תודה" בלה נשענה לתוך כף ידו החמה וחייכה "אבל באמת הייתי סמרטוט. רק בימים האחרונים הבנתי שאני צריכה לכעוס עליו. ועל המשפחה שלו. הם נטשו אותי. אפילו אליס שהייתה כמעט אחות בשבילי, פשוט נעלמה יום אחד ואפילו לא טרחה להגיד שלום" בלה עדיין כעסה על העובדה הזאת, עדיין הייתה פגועה.
ג'ייק רצה לחבק אותה ולהבטיח לה שאף אחד, אף פעם, לא יפגע בה. לא אם זה תלוי בו. הוא היסס כמה דקות, זוכר את התגובה שלה במשאית לפני כמה ימים. האם היא תדחה אותו?
הוא החליט שזה שווה לנסות. "בואי הנה" הוא אמר לה ומשך אותה אליו לחיבוק. בלה לא התנגדה, היא כרכה את הזרועות הדקיקות שלה מסביב לצוואר שלו והוא אחז בה, אצבעות פסוקות על הגב. היו לו ידיים גדולות והיא הייתה כל כך קטנה שהוא הצליח לתפוס כמעט את כל הגב שלה בשתי ידיים. "אף אחד לא יפגע בך יותר. אף פעם" הוא הדגיש "לא אם זה תלוי בי" הוא לא יכל להימנע מלקבור את האף בשיער שלה ואז לקמט את האף שלו. היא הריחה מערפדים. אבל הוא יכל גם להריח עקבות של תותים מהשמפו שהיא השתמשה בו וגם את התמצית של בלה, שתמיד הזכירה לו זר של פרחי בר.
"אני יודעת ג'ייק" בלה מלמה לתוך הכתף שלו "תודה" היא חיבקה אותו חזק יותר.
הם נשארו חבוקים ככה במשך דקות ארוכות. פשוט נהנים להחזיק אחת את השניה.
"אני באמת צריכה מקלחת" בלה מלמלה אחרי כמה דקות. היא הרימה את הראש להציץ בג'ייק "תחכה לי כמה דקות?"
"בוודאי".
בלה לקחה את הפיג'מה שלה ואת התיק עם חפצי האמבטיה שלה והלכה למקלחת. למרות מה שהיא אמרה לג'ייק, היא לא הייתה כל כך רגועה לגבי התוכנית שלה. ארו יכול לקרוא כל מחשבה שאי פעם הייתה לך במגע אחד בלבד. אם הקאלאנים ידעו שהיא בחיים, לא משנה כמה הם ירצו לשקר בשבילה, ארו ידע מייד שזה שקר. היא צריכה לחשוב על משהו יותר מוצלח. שבוע זה לא הרבה זמן.

ג'ייק האזין לקול המים בחדר האמבטיה הסמוך. הוא עדיין דאג בנוגע לתוכנית של בלה. מכל מה שבלה סיפרה לו הערב, אף אחד מהקאלאנים לא יכול לשקר לעלוקה האיטלקית ההוא. הוא לא דאג אם הם יבואו לפורקס. הוא, סאם והלהקה יכולים להתמודד עם מוצצי הדם האיטלקים, הוא היה בטוח בזה. אבל אם הייתה דרך למנוע מהם מלהגיע לפורקס מלכתחילה – אז זה עדיף.
ג'ייק חשב על עוד משהו מעניין שבלה אמרה. מגדת העתידות הקטנה שלהם לא יכולה לראות את הזאבים. בלה אמרה שהעתיד שלה פשוט נעלם ברגע שהיא איתם. אז אם אליס תראה שהעתיד של בלה נעלם, היא תבדוק קודם כל עם צ'רלי. אבל זה לא קשה לשכנע את צ'רלי לא לומר להם שום דבר – ג'ייק ידע שצ'רלי לא אהב את הקאלאנים יותר ממה שג'ייק אהב אותם, במיוחד אחרי מה שהם עשו לבלה.
ג'ייק הזדקף לישיבה ופיתח את התוכנית במוחו. הם ינסו לחפש אותה, לא היה לו ספק בזה. אבל הם לא יעזו לדרוך על אדמת לה פוש, גם בזה הוא היה בטוח. לא משנה כמה הוא ישמח לקרוע את העלוקות הבוגדניות האלה לגזרים, הוא ידע שהם לא יעזו לחצות את הגבול לאדמת השבט.
ג'ייק קפץ מהמיטה והתחיל להלך בחדר, שקוע במחשבות. אם הקאלאנים לא ידרכו על אדמת לה פוש, אז הוא והלהקה יכולים לשמור על בלה שם, לפחות לכמה ימים. צ'רלי לא יתנגד.
"אבל איך למנוע מהאיטלקים לבוא לפורקס? הממ...." ג'יילק מלמל לעצמו, מבחין שהמים הפסיקו לזרום בחדר הסמוך. הוא יוכל להפגש עם העלוקות בקו הגבול ולומרת להם שבלה נהרגה בתאונה כלשהי, הוא החליט. זה סיפור אפשרי, אלוהים יודע שלדאוג לבלה זאת משרה מלאה, חשב ג'ייק וחייך לעצמו, ארבעת החודשים האחרונים שהוא בילה בחברתה בהחלט לימדו אותו את זה.
הוא יאמר להם שהיא סיפרה לו על מה שהיה באיטליה ושהם יכולים – לא, הם חייבים – לדאוג שהאיטלקים יקבלו את ההודעה ולא ישלחו משלחת חיפוש לפורקס. כמה שפחות ערפדים בסביבת פורקס, יותר טוב.

הדלת נפתחה באיטיות ובלה צעדה לתוך חדר השינה שלה, נזהרת שלא להשמיע רעשים מיותרים. השיער שלה היה עדיין רטוב אחרי החפיפה אבל היא לא רצתה להסתכן בייבוש שלו עם פן, הרעש יעיר את צ'רלי בטוח.
"תקשיבי, יש לי תוכנית" אמר לה ג'ייק ברגע שהדלת נסגרה.
היא הרימה גבה לעברו, בשאלה.
"תכנסי מתחת לשמיכה לפני שתקפאי ואני אסביר לך" הוא אמר לה, מחווה לעבר המיטה. היא תמיד נראתה כל כך קטנה ועכשיו, לבושה בחולצה ומכנס כותנה בהירים עם שיער רטוב ופזור על הכתפיים היא נראתה שברירית מאי פעם. הוא שמח לראות שאין עיגולים שחורים מתחת לעיניים המדהימות שלה.
בלה נכנסה מתחת לשמיכת הפוך העבה ונשענה על הכרית כשג'ייק חזר לשכב לצידה על המיטה, נשען על הכרים בעצמו, בדיוק כמו קודם.
"אז מה התוכנית הזאת שאתה מדבר עליה?" היא שאלה.
"זה בערך אותה תוכנית שאת חשבת עליה, לגבי העלוקות מאיטליה" הוא הסביר "אבל חשבתי איך לשפר אותה..."

זה לא לקח הרבה זמן לג'ייק להסביר לבלה את הרעיון שלו והוא שמח לראות שהיא מסכימה איתו. הוא לא רצה להודות בזה בפניה, אבל הוא עדיין חשש שהיא תעדיף להצטרף לקאלאנים. חלק ממנו עדיין פחד מהאפשרות שבלה תגיד שהיא מעדיפה להיות ערפד ושהיא סולחת לקאלאנים על כל מה שהם עשו לה. הוא שמח לראות שהחשש שלו לא התממש.
"אני חושבת שאני אקבע להיפגש עם אליס מחר בערב, כדי למנוע מהם לחשוד שאני מתכננת משהו. אחרי שאני אעזוב אותם, אני אפגוש אותך בלה פוש" בלה אמרה "זה יקח להם כמה ימים להתחיל לחשוד שקרה משהו, אבל אחרי כמה ימים אני חושבת שהתוכנית שלך תוכל לפעול" היא חייכה.
"צ'רלי לא יעשה לך בעיות עם זה שתפסידי לימודים?" שאל ג'ייק.
"אולי אני לא אצטרך להפסיד הרבה. תראה, מחר אני אלך, יש לי מבחן באלגברה ואם אני רוצה לסיים את התיכון השנה, אז רצוי שאני אופיע למבחן" בלה עיוותה את פניה.
ג'ייק חייך, הוא ידע עד כמה בלה שונאת את המקצוע הספציפי הזה.
"שישי ושני אני יכולה להבריז – זה יתן לנו ארבעה ימים לכל התוכנית. אני חושבת שזה יספיק"
"אולי" ג'ייק השיב.
"יש לי רעיון" אמרה בלה והתיישבה "תגיד לבילי להזמין את צ'רלי אליכם לסוף השבוע. ככה גם לא תהיה לו בעיה שאני נשארת איתכם וגם לאליס לא יהיה את מי לשאול לאן נעלמתי. ככה היא תוכל לשמוע את הדברים ממך" בלה חייכה בערמומיות כשהיא חשבה על עוד רעיון "תוכל להגיד שהתחילו שמועות שהקאלאלנים חזרו ושהם קשורים איכשהו ל-'מוות' שלי" בלה סימנה גרשיים עם האצבעות שלה באוויר "ואז הם יאלצו לעזוב מייד ולא יוכלו להתעקב ולחקור עוד יותר"
"את מרושעת!" ג'ייק גיחך "ואני אוהב אותך ככה!"
בלה נרכנה לעברו, עדיין מחייכת "אתה אוהב אותי מרושעת, הא?" היא התבדחה.
ג'ייק הרצין לפתע. בלה הייתה כל כך קרובה אליו שהוא יכל להרגיש את האוויר שהיא נשפה מרפרף על העור שלו. הוא הביט בעיניים החומות שלה, שניצנצו בשעשוע. היא יפהפיה, הוא חשב.
בלה ראתה את השינוי בעיניים של ג'ייק, ראתה את החיוך שלו מתפוגג. היא אולי לא הייתה מנוסה עם גברים, אבל משהו בתוכה זיהה את המבט שג'ייק נתן לה. אולי כי זה היה אותו מבט שהיא ראתה בעיניים שלו כשהם ישבו במשאית שלה והוא נרכן לנשק אותה.
הפעם היא לא התרחקה כשהוא החל לסגור את המרחק ביניהם באיטיות. ג'ייק הרים את ידו ושם אותה על העורף שלה, משחיל את האצבעות שלו בתוך השיער שלה ונח על העור הרך של צווארה. הוא נע באיטיות, מאפשר לה לעצור אותו, נותן לה את הבחירה. הוא עצר לחלוטין כשפניו היו מילימטרים מפניה, נותן לה אפשרות אחרונה להפסיק.
בלה ידעה מה הוא עושה והיא אהבה אותו עוד יותר בזכות העובדה שהוא נותן לה בחירה. היא סגרה את המרחק ביניהם והצמידה את שפתייה אל שפתיו. הוא היה כל כך חם, השפתיים שלו כל כך רכות ונעימות. הפה שלו לא מחץ אותה, השפתיים שלה לא התעצבו סביב השפתיים שלו. לא, היא הייתה שווה לו. השפתיים שלה נעות יחד עם השפתיים שלו בהרמוניה מושלמת. המגע של ידו על צווארה לא שלח צמרמורות של קור במורד גופה.
היד החמה שלו כאילו הדליקה אש בגופה, שולחת לשונות אש לכל איבר ואיבר.
ג'ייק גנח מהנאה. לנשק את בלה היה משהו שהוא חלם עליו במשך חודשים. אבל שום חלום לא השתווה למציאות, לטעם של שפתיה. היא הייתה כולה פרחי בר ותותים. היא נענתה לנשיקה שלו בתשוקה משלה. הוא לא העז לדמיין את זה, לא הרשה לעצמו לדמיין שהיא תענה לו באופן מוחלט.
ג'ייק משך אותה אליו, קרוב יותר, יד אחת עדיין מחזיקה בעורפה, היד השניה מחבקת את גופה קרוב אליו, נחה על השקע בתחתית גבה. הוא הטה את ראשו מעט לצד ושלח לשון ללקק את שפתיה, מבקש כניסה לתוך פיה. הוא גנח, כמעט נוהם בסיפוק, כששפתייה נפרדו מעט והוא יכל להעמיק את הנשיקה. טועם אותה בפעם הראשונה.
בלה ענתה לכל ליטוף של הלשון שלו בליטוף משלה. החספוס של הלשונות היה מענג בצורה שהיא לא ציפתה לו. הנשיקות של אדוארד תמיד היו קרות. ג'ייק היה כולו חום ותשוקה. בלה נאנקה לתך פיו של ג'ייק, כל גופה נמס לתוך הגוף שלו. היא הרגישה כל שריר בחזה המפוסל שלו כשהיא נעה מעליו, כלואה בתוך החיבוק שלו.
"ממ... יש לך טעם מדהים" היא מלמלה בין נשיקה לנשיקה, כשג'ייק שחרר את השפתיים שלה על מנת לאפשר לשניהם לנשום.
"יש לך טעם של משחת שינים" ג'ייק חייך "אני אוהב את זה"
"תשתוק ותנשק אותי" היא פקדה.
"משאלתך היא פקודתי" השיב ג'ייק ושפתיו נצמדו לשפתיה, ממשיכים מהנקודה שבה הם הפסיקו קודם.

A/N: ציטוטים מתוך Eclipse, עמודים: 190-191.

אז, Team Jacob, מה דעתכם על הפרק? :)