A/N: כל הדמויות שייכות לסטפני מאייר.

אליס קמה ובלה קמה ללוות אותה לדלת. ג'ייק עמד במטבח והחזיק את השפופרת של הטלפון. בלה הקשיבה לשיחה שלו. מוזר, זה לא נשמע כאילו הוא מזמין פיצה. זה נשמע שהוא מדבר עם מישהו שחיפש את צ'רלי. ג'ייק הסביר שצ'רלי לא נמצא בבית כרגע, הייתה הפסקה, ובלה הניחה שהמתקשר מבקש עוד מידע. ג'ייק כנראה לא אהב את הצורה שבה המתקשר – מי שהוא לא יהיה – ביקש את המידע, חשבה בלה, כי היא שמעה את ג'ייק מסנן "הוא עסוק בלארגן לוויה" וטורק את הטלפון.
"אני מניחה שזה לא היה איש הפיצה?" היא שאלה את ג'ייק מרימה גבה.
ג'ייק לא הספיק להגיב לפני שאליס צעקה "לא!" והתמוטטה.
בלה קפצה לאחור מההפתעה וג'ייק מייד נעמד בינה לבין הדלת, מוכן להגן עליה מפני כל מתקפה שלא תבוא.
"על מה הוא חושב?!" אליס נאנקה, בוהה את החלל.
ג'ייק ובלה הביטו אחד בשני במבטים תוהים, מנסים להבין על מה אליס דיברה.
אחרי כמה שניות אליס הוציאה טלפון סלולרי וחייגה במהירות. ג'ייק נרגע מהעמדה המגוננת שלו ברגע שהוא הבין שאין התקפה בדרך.
"רוז, אני צריכה לדבר עם קרלייל. עכשיו" סיננה אליס לתוך הטלפון "בסדר. ברגע שהוא חוזר. לא, אני אהיה על מטוס. תקשיבי. שמעת משהו מאדוארד?"
בלה התעלמה מהמשך השיחה של אליס.
"נראה שהעלוקה לא נשארת פה עוד הרבה זמן" ג'ייק לא ניסה אפילו להסתיר את הסיפוק שלו מהעובדה הזאת.
"כנראה" בלה משכה בכתפיים "מי זה היה בטלפון?"
"העלוקה הראשית שלהם, דוקטור קאלן"  ג'ייק עיווה את פרצופו.
"קרלייל?" בלה שאלה בהפתעה.
"כן, נראה שהבית שלך הפך להיות מקום הבילוי החדש של הערפדים" ג'ייק צחק.
"לא נכון!" בלה חייכה והיכתה אותו בכתף "אאוץ'" היא סיננה כשהמכה הכאיבה לה.
"בלה, בלה, בלה..." ג'ייק הניד בראשו בייאוש-מדומה "מתי תביני שאם את רוצה להכאיב לאיש זאב את צריכה להשתמש במשהו כמו מחבט בייסבול ולא ביד שלך?"
"אני אזכור את זה" היא הבטיחה, עדיין מחייכת.
אליס סיימה את השיחה שלה אבל נותרה לבהות בחלל.
"אליס? עמדת לעזוב?" אמרה לה בלה אחרי שאליס לא זזה. "אגב, קרלייל התקשר לפה לפני כמה דקות, אז את בטח יכולה להשיג אותו בנייד או משהו" בלה המשיכה.
"קרלייל התקשר?" אליס שאלה.
"כן, לפני כמה דקות" בלה השיבה.
"מה הוא אמר?"
"מה אני נראית לך? מזכירה? חוץ מזה, הוא דיבר עם ג'ייק"
אליס הביטה בג'ייק בשאלה אילמת.
"הוא שאל איפה צ'רלי" השיב ג'ייק וגילגל עיניים "אמרתי לו שהוא מארגן לוויה"
"הי, ג'ייק אם אתה לא רוצה להיות מזכירה, אל תענה לטלפונים שלי" חייכה בלה למראה ההבעה המעונה שהוא הפנה אליה.
"זה לא היה קרלייל" לחשה אליס.
"את קוראת לי שקרן?" ג'ייק שאל בכעס.
"זה היה אדוארד" המשיכה אליס, מתעלמת מג'ייק.
"מה ההבדל?" שאל ג'ייק "שניהם עלוקות לא רצויות"
"בלה, אדוארד חושב שאת מתה. הוא הולך לוולטורי" אליס תפסה את בלה מנסה להעביר לה את הדחיפות שבדבר.
"תורידי את הידיים שלך ממנה!" איים ג'ייק "או שאני אעזור לך להוריד אותם"
"למה שהוא ילך לוולטורי, אליס? אדוארד עזב, להזכירך. הלך לחפש לעצמו ריגושים. למה שהיה אכפת לו שאני מתה?" שאלה בלה בחריפות.
"בלה, הוא מעולם לא נטש אותך. הוא אוהב אותך. הוא תמיד אהב"
"יש לו דרך מוזרה להראות את זה" סיננה בלה.
"בלה, הוא לא רוצה לחיות בעולם שבו את לא קיימת" אליס הסבירה.
"אז זה בסדר לעזוב ולחיות הרחק ממני, כל עוד אני חיה. אבל אם אני מתה אז פתאום הוא עושה חרקירי?" שאלה בלה, קולה מתרומם בכעס.
"בלה, הוא בעצמו אמר לך" אמרה אליס, מנסה להרגיע אותה "הוא לא יכול לחיות בעולם שבו את לא קיימת"
"אז הוא לא היה צריך לעזוב אותה לבד" צעק ג'ייק. בלה הסכימה עם כל מילה.
"אליס, תתקשרי לאדוארד, תגידי לו שאני בחיים ושיפסיק לעשות הצגות. הוא חי בלעדי יפה מאוד במשך ארבעה חודשים, שימשיך לעשות את זה"
"בלה הוא לא חי. לא באמת. הוא בקושי התקיים בלעדייך"
"אז הוא יותר טיפש ממה שחשבתי" אמרה בלה, המרירות שלה ניכרת בקולה. "אז אני מניחה שאני אהיה איתך על המטוס לאיטליה" היא אמרה לאליס.
"בלה?" ג'יק שאל בהלם.
"ג'ייק, אני לא יכולה לתת לאידיוט להתאבד בגלל שהוא חושב שאני מתה. אני לא מוכנה שזה יהיה על המצפון שלי"
"יש לך לב טוב מידי"
"אולי. בכל מקרה, מתי עוד תהיה לי הזדמנות לבקר באיטליה?" בלה חייכה, אבל החיוך לא הגיע לעיניה.

הנסיעה הארוכה לשדה התעופה בסיאטל והטיסה לאיטליה עברו כשרוב הזמן שררה שתיקה בין אליס לבלה. אליס התרכזה בלראות מה אדוארד יעשה, איך הוא יפנה לוולטורי, מה הם יענו לו. באמצע הטיסה, כשהיא ראתה שהוולטורי הולכים לסרב לבקשה שלו, היא החלה לחפש מה אדוארד הולך לעשות בתגובה.
הם נחתו באיטליה, בשדה התעופה בפירנצה, והיו בין הראשונות לצאת מחוץ לשדה התעופה מאחר ולאף אחת מהן לא היו מזוודות איתן.
"חכי כאן, אני הולכת לדאוג לנו לרכב" אמרה אליס והשאירה את בלה עומדת על המדרכה.
כמה דקות מאוחר יותר פורשה צהובה נעצרה בחריקת בלמים מול בלה. עד כאן לגבי להשתלב ולא לבלוט, חשבה לעצמה בלה ונכנסה לתוך הרכב.
אליס הסבירה לה את החיזיון האחרון שלה. "אדוארד יהיה מתחת למגדל השעון, הוא מתכוון לחשוף את עצמו לבני האדם"
"מה את רוצה שאני אעשה?" שאלה בלה ביובש בעוד המכונית מאיצה ועוברת את ה-150 קמ"ש.
"הוא רק צריך לראות אותך. זה יעשה את העבודה" השיבה אליס.
"טוב".
זו הייתה כל השיחה ביניהן.
אליס חשבה על כך שהיא מבינה את בלה. מבינה למה היא כועסת ומרגישה פגועה. חלק ממנה היה גאה בבלה על כך שהיא עומדת על שלה, גאה בה שלמרות שהאהבה של חייה עזב אותה, היא לא נכנעה והחזירה מלחמה. היא לא ציפתה לתגובה כל כך כועסת. אבל היא הבינה את בלה.
בזמנו אליס התחננה לאדוארד לאפשר לה להפרד מבלה כמו שצריך. אבל אדורד התעקש שלא. הוא התעקש שכמה שהפרידה תהיה יותר חלקה, בלה תוכל להמשיך בחייה יותר מהר.
ובכן, בלה המשיכה בחייה. חשבה אליס. ומה אתה עשית עם עצמך אדוארד? אימללת את עצמך כמעט עד מוות, ועכשיו אתה מנסה לסיים את העבודה?

בלה התרכזה בנוף. היא לא דאגה יותר מידי. היא תראה את אדוארד. תאמר לו בדיוק מה היא חושבת עליו – שהוא טיפש ושהוא צריך להתבגר – ותחזור חזרה הביתה. צ'רלי יזדקק לה אחרי הלוויה של הארי. בלה הציצה בשעון שעל לוח המחוונים. השעה הייתה אחת עשרה, שעון מקומי. היא חישבה במהירות את הבדלי השעות. בפורקס עכשיו זה אמצע הלילה. צ'רלי בטח כבר קרא את ההודעה שלה. ג'ייק אמר שהוא ישגיח על צ'רלי. ויקטוריה עדיין הייתה בעייה מאוד אמיתית.

הפורשה נעצרה בכניסה לכיכר האמצעית של העיר.
"אני לא יכולה להתקרב יותר, אדוארד ישמע אותי" הסבירה אליס "ואם הוא ישמע אותי, הוא רק יפעל יותר מהר. אם תחצי את הכיכר, את תראי אותו. הוא יהיה בדיוק מתחת למגדל השעון"
"אוקיי" השיבה בלה ופנתה לפתוח את הדלת.
"בלה?" אליס קראה לה, לפני שהיא יצאה.
"כן?"
"תודה שאת עושה את זה. ו.. אני מתנצלת. את צודקת. הייתי צריכה להתעקש ולבוא להיפרד ממך"
"היית צריכה." בלה הסכימה "אבל התנצלות מתקבלת. עם התודה תחכי, עוד לא הגעתי אליו"
"אני מאמינה בך" אמרה אליס.
"לפחות מישהו מאמין בי" מלמלה בלה אחרי שהיא יצאה מהרכב.

בלה לא רצה את הכיכר. למרות שהשעה התקרבה לחצות היום ואליס אמרה שאדוארד יצא בדיוק בחצות. זה לא שהיא לא מיהרה, אלא שהיא הכירה את עצמה מספיק טוב – בצלה רצה שווה ערך לבלה נופלת. בלה נופלת זה כואב ולפעמים זה מדמם. עם כמות הערפדים שיש בעיר – אליס תדרכה אותה לגבי הוולטורי והמשמר שלהם בטיסה שלהם – לדמם זה רעיון רע.
היא ראתה את אדוארד ברגע שהיא הצליחה לחצות את הקהל ולהגיע למזרקה. הוא עמד בפתח סמטה בדיוק מתחת למגדל השעון. הוא פרם את כפתורי החולצה שלו.
"טוב, חשפן הוא כבר לא יהיה" מלמלה בלה כשהיא החלה לחצות את הקהל המועט שנותר בינה לבין אדוארד.
היא חשבה לצעוק לו, אבל הייתה בטוחה שהוא לא ישמע אותה מעל ההמולה של האנשים. מסתבר שיש איזה פסטיבל ארור בעיר וכל האזרחים שגרים בתוך העיר, בנוסף לכמות תיירים עצומה, עמדו עכשיו בכיכר העיר.בלה חצתה עוד קבוצה של אנשים ואז נותרו רק מטרים ספורים בינה לבין אדוארד. היא ראתה שהוא סיים לפרום את החולצה ועכשיו זרק אותה מאחוריו. לא, חשפן זאת בהחלט קריירה אבודה מבחינתו. חשבה בלה.
"אדוארד!" היא קראה כשהייתה במרחק של פחות משלושה מטרים ממנו. הוא חייב לשמוע ממרחק כזה.
הוא לא שמע אותה. במקום זאת היא ראתה אותו מתחיל לצעוד מחוץ לסמטה.
לעזאזל. בלה חשבה. טוב, כנראה שנצטרך לנסות להיתקל בו פיזית. היא אלתרה.

אדוארד עמד בעיניים עצומות בכניסה לכיכר העיר כשהוא הרגיש שמשהו מחלטף אותו. ריח פרחוני מילא את אפו. ריח מוכר. לרגע הוא חשב שקרלייל צדק, אבל אז הגיעה הבעירה בגרונו. אולי זה באמת הגיהנום. הוא חשב. הוולטורי מהירים. וטובים. לא הרגשתי דבר.
"אדוארד, תפתח את העיניים! תפסיק לעשות הצגות, אני לא מתה!" קול מוכר משך אותו ממחשבותיו.
"בלה?" הוא לחש בהלם. הגוף שלו הגיב עוד לפני המחשבה והוא משך את שניהם מייד לתוך הסימטה.
האוויר יצא מהריאות של בלה כשהיא התנגשה בו בפעם השניה מזה שתי דקות.
"כן" היא התנשמה "בלה. בחיים. לפחות בינתיים. מה שלא ימשיך לאורך הרבה זמן אם תמשיך למחוץ אותי" היא סיננה.
אדוארד הרים את ידו ללטף את הלחי של אהובתו. הפתעה ואושר נמזגים לתוכו. הייאוש והכאב שהוא היה שקוע בהם בחודשים האחרונים נעלמו.
בלה התרחקה ממנו עוד לפני שהוא נגע בה.
אדוארד קפא.
"בלה?"
"כן. בלה. הפכת לתקליט שבור?" בלה סיננה בכעס.
"אני לא מבין"
"מה יש לכם הקאלאנים? אני לא מבינה, אני לא מבין. חשבתי שאתם אמורים להיות עם מוחות סופר-מפותחים"
אדוארד שמט את ידו. הוא לא ידע מה לומר. זאת לא הייתה הבלה שהוא הכיר. ועם זאת היא הייתה בדיוק הבלה שדמותה הייתה חקוקה בזכרונו.
"את כועסת"
"לא, אתה חושב?" אמרה בלה בהתפעה מוגזמת. "מעניין על מה יש לי לכעוס... על זה שהגבר שחשבתי שאני אוהבת נטש אותי והלך לרדוף אחרי שעשועים יותר מעניינים, משאיר אותי שבורה וחבולה. על זה שבזמן שאותו גבר מתפלש ברחמים עצמיים אני צריכה להתמודד עם ויקטוריה והשליחים שלה. או אולי על זה שהגבר האמור לא נתן לחברה הכי טובה שלי, לאחותי, להפרד ממני. הו, אני יודעת – אולי כדאי שאני אכעס על זה שהגבר הזה מספיק טיפש להאמין שאני מתה על בסיס המילה של מישהי ששונאת אותי מוות, גורם לכל המשפחה שלו לעבור גיהנום, גורם לי להיגרר על פני שתי יבשות ולעזוב את אבא שלי להתמודד עם מוות של חבר ילדות שלו לבד. כן, נראה לי שיש לי כמה סיבות טובות לכעוס עלייך"
"מספיק" קול שהגיע מאחוריהם מנע מאדוארד להגיב.
בלה הביטה לתוך הסמטה ואחרי מספר שניו הופיעה דמות קטנה בפתח. הדמות הייתה של ילדה, או נערה מאוד צעירה. הפנים שלה היו מלאכיות ביופין, שערה הבלונדיני משוך לאחור, עיניהם נוצצות באדום.
"ג'יין, אני מניחה?" אמרה בלה.
הדמות התעלמה ממנה. היא זרקה גלימה כהה – זהה לזו שהיא בעצמה לבשה – לעבר אדוארד. "תתלבש. ארו רוצה לראות אתכם. את שניכם" היא הדגישה.
"לא!" אדוארד אמר "בלה..." שארית המשפט שהוא עמד להגיד התפוגגה כשאדוארד קרס על ברכיו, פניו מביעות כאב עז.
"מספיק!" צעקה אליס מאחורי בלה. "אין צורך בתצוגה של הכוחות שלך, ג'יין" היא אמרה "אנחנו נבוא איתך"
ג'יין הרימה את מבטה מאדוארד לאליס ואמרה בקרירות "אכן" לפני שהיא הסתובבה.

הסמטה הייתה אפלה וקרה, אבל למרבה המזל לא ארוכה. ג'יין הובילה אותם דרך דלת בתוך הסמטה לתוך מה שהתברר ככניסה צדדית לבניין עתיק. פקידת הקבלה – אנושית, הבחינה בלה בהפתעה – ברכה אותם לשלום. היא לא נראית מופתעת לראות את החבורה המוזרה שלנו, חשבה בלה.
הם עקבו אחרי ג'יין על פני כמה מסדרונות עד שלבסוף הגיעו לדלת כפולה רחבה שנפתחה לתוך חלל עגול.
אדוארד הניח את ידו על גבה של בלה על מנת להוביל אותה פנימה "אל תיגע בי!" היא סיננה לעברו מבלי להסתכל עליו והוא מייד הוריד את ידו.
"ג'יין" דמות מבוגרת ברכה את ג'יין בכניסה "ברוכה השבה"
"תודה לך, אדוני" ג'יין השיבה ונעמדה לצד שלישיית הכיסאות במרכז החדר.
בלה בחנה את שתי הדמויות שישבו בכיסאות החיצוניים. אחד היה ערפד צעיר, היא הניחה שהוא בערך בגילו של קרלייל. הוא היה בלונדיני. קיאס, הניחה בלה. בצד השני ישב ערפד מבוגר יותר. הבעת הפנים שלו העידה על שעמום עמוק. מרקוס, חשבה בלה. מה שאומר שמי שעומד באמצע חייב להיות ארו.
"אדוארד, כמה טוב לראות אותך שוב" ברך ארו ולקח את ידו של אדוארד, רוכן מעליה מספר שניות.
"ארו, כמוני, יכול לקרוא מחשבות. במגע אחת של ידו..."
"הו, תשתוק כבר אדוארד" בלה זרקה.
ארו צחק. "אני רואה שהאיחוד המאושר הוא לא כל כך מאושר" הוא הרים גבה בשאלה והרים את ידו לכיוון בלה "אפשר?"
בלה צעדה קדימה והניחה את ידה בידו. סקרנית לדעת האם העור שלו שנראה שקוף ושברירי יהיה חלק כמו המגע של ערפדים אחרים.
"מעניין" מלמל ארו "אני לא שומע דבר"
"כן, אתה לא הראשון שאומר את זה" ציינה בלה.
"אכן" ארו שחרר את ידה. "מעניין אם את חסינה גם לאחרים" הוא דיבר כמעט בלחישה, כאילו לעצמו. "ג'יין..."
"לא!" צעק אדוארד וזרק את עצמו בין בלה לג'יין. הוא קרס לרצפה מייד, מתפתל מכאבים תחת המבט המענה של ג'יין.
"ג'יין" אמר ארו בקול שקט.
פני המלאכית של ג'יין התמקדו על בלה. אדוארד הביט בה כשאימה מרוחה על פניו. אליס שאפה אוויר בהלם ופחד. בלה הרגישה מעין עקצוצים קלים על העור. שום כאב.
"מדהים" אמר ארו.
"כן, ממש הצגת חצות בברודווי" אמרה בלה בסרקסטיות.
כל הערפדים מלבד ארו – שנראה משועשע מכל המצב – הביטו בבלה כשהבעתם מביעה דרגות שונות של הלם ופליאה. פניו של אדוארד הראו גם כאב ופגיעה.
יופי, חשבה בלה ברשעות. בראשה היא חשבה על מה שהיא עברה בחודשים מאז שהוא עזב, בכמות הכאב שהגוף שלה ספג. זה הרגיש מספק לתת לו טעימה מהחוויה המפוקפקת.
מרקוס ניגש לארו ואצבעותיו רפרפו, נוגעים לרגע באצבעותיו של ארו.
אדוארד שוב גנח בכאב.
"מה הפעם?" שאלה בלה, זורקת את ידיה באוויר "נכנס לך קוץ לנעל?"
ארו היה זה שענה לה "מרקוס קורא את הקשרים שבין אנשים. הוא ראה שהקשר בינך לבין אדוארד, לפחות מהצד שלך – לא קיים יותר"
בלה גלגלה את עיניה "אני לא חושבת שצריך להיות גאון גדול בשביל להבין את זה" היא מלמלה לעצמה.
"ארו" אמר לפתע קיאס ממקום מושבו "אולי נתקדם עם הנושא. היידי אמורה לחזור בקרוב"
"כמובן, אחי" השיב לו ארו.
בשעה טובה, חשבה בלה, אבל נמנעה מלהגיד את הדברים בקול רם.
"בלה, יקירתי" פנה אליה ארו "הכישרון שלך מסקרן ביותר. אם הוא מתבטא כך כשאת אנושית, אני סקרן לדעת איך תהיי כבת אלמוות"
"לא!" אדוארד צעק שוב, קורא את כוונתו של ארו.
"אדוארד תפסיק כבר להיות מלכת דרמה ארורה" זרקה בלה לעברו.
"הבחירה היא כמובן בידיך" אמר ארו.
"בחירה?" בלה הביטה בו, גבה אחת מורמת בלעג. לא הייתה כאן בחירה וכל הנוכחים בחדר ידעו זאת "להצטרף אליך לחיים בני אלמוות, או להצטרף אליך לארוחת הערב- בתור המתאבן?" היא אמרה בסרקסטיות.
ארו צחק שוב "אני אוהב את ההומור שלך"
"בלה, אל תעשי את זה" אדוארד התחנן.
בלה הביטה בו בתיעוב. מתי אדוארד הפך להיות כזאת רכיכה? איך היא לא שמה לב לזה לפני כך?
אליס ניגשה בדממה אל ארו, מושיטה אליו את ידה. שני שומרי הראש של ארו קפצו מייד אבל הוא החווה לעברם שזה בסדר. ארו לקח את ידה של אליס ורכן מעליה במשך מספר שניות ארוכות.
בלה צפתה בהם, מנחשת שאליס מראה לו את מה שהיא החליטה.
"בלה אל תעשי את זה, בבקשה" אדוארד התחנן שוב.
"ומה אני כן אעשה, אדוארד?" התיזה בלה לעברו.
"כל דבר"
"אני לא מאמינה עלייך. אתה באמת מעדיף שאני אמות ולא אהיה בת אלמוות"
"אני מעדיף הכל רק שלא תהיי מפלצת. את יותר טובה מזה"
"מסתבר שאין לי הרבה ברירות. אני אולי בת אנוש עלובה בעינייך, אבל אפילו אני מבינה את החוקים של הוולטורי" בלה הביטה בארו שחייך לעברה "וגם אני תוהה איך זה להיות בת אלמוות"
"בלה, את לא רוצה להיות מפלצת" אדוארד ניסה לשכנע שוב.
"בלה צודקת, אדוארד. אתה באמת מלכת דרמה" אמרה אליס לפתע.
בלה הסתובבה לעברה בהפתעה כנה.
"אני אוהב את הכבוד שיש בך לחוקים" אמר ארו בכנות.
"זה בא עם התפקיד" אמרה בלה בחיוך "אבי הוא שוטר"
ארו החווה לבלה להתקרב אליו.
אדוארד זרק את עצמו ביניהם, על מנת לעצור את מה שעמד להתרחש.
"אדוארד" אמר קיאס, עדיין יושב במקומו "בלה היא לא היחידה שצריכה לשאת בתוצאות הבחירה."
"בלה לא תמות בגללי" אמר אדוארד.
"איפה היית בארבעת החודשים האחרונים?" בלה התפרצה, לא מסוגלת יותר לשתוק "'בלה לא תמות בגללי'" היא חיקתה אותו בלעג "כמעט מתתי עשרות פעמים בזמן הזה. בזמן שאתה העדפת לזחול לאיזה חור ולטבוע ברחמים עצמיים"
ארו נראה משועשע בעליל מהמתרחש. הוא ראה את מערכת היחסים כפי שאדוארד זכר אותה, הוא ראה את מה שאליס הראתה לו. אבל נראה שהיה צד שלם שהוא פיספס – הצד של בלה. ומחילופי הדברים, הצד שלה היה המעניין מבין כולם.
"בלה הגורל הזה גרוע ממוות. זה לא חיים אמיתיים. עדיף לך למות ולא להיות מפלצת ללא קיום אמיתי"
בלה התעלמה מאדוארד והביטה בארו "אדוארד עשה את הבחירה שלו. אני עושה את הבחירה שלי" היא עשתה צעד קטן לכיוון ארו.
ארו חייך והנהן. כמו על פי אות שבלה לא יכלה לראות, שני שומרי הראש של ארו – שניהם גברים חסונים ניגשו לאדוארד. צליל של מתכת נקרעת לחלקים מילא את חלל החדר מייד אחר כך.
"אדוארד עשה את הבחירה שלו" הסכים ארו.
"לא!" אליס צרחה והתמוטטה על הרצפה, מתייפחת ללא דמעות.
החלקים של מה שהיה פעם אדוארד נזרקו לתוך אחת משלושת האחרים הבוערות שהיו בחדר.
"יש לי רק בקשה אחת לפני השינוי" אמרה בלה, מתמקדת בארו "אנא הנח לי להפרד מאבי. אני בתו היחידה ואם אני אעלם, הוא לא ינוח עד שלא ימצא אותי"
ארו נראה כבוחן את הבקשה.
"ארו אתה לא יכול להיות רציני..." מחה קיאס מאחוריהם.
"אני חושב שזו בקשה הגיונית" אמר ארו לבלה "אני אתן לך שבוע לחזור לאביך ולהפרד ממנו. בתום השבוע אני אשלח את דמיטרי לפגוש אותך" ארו החווה לעבר אחד משומרי הראש שלו.
"תודה לך" בלה קדה.
"לכי לך, יקירתי" אמר לה ארו ושחרר את ידה "אנחנו נתראה עוד שבוע" זה היה גם איום וגם הבטחה, ידעה בלה.