A/N:
1. זה הפאנפיק הראשון שאני כותבת, ואני מקווה שגם האחרון (אני מעדיפה להשקיע את הזמן שלי בסיפורים מקוריים שלי). כן, גם אני נשברתי בסופו של דבר :)
2. כל הדמויות שייכות לסטפני מאייר. כל מה שעשיתי לדמויות בפאנפיק – זה הכל המוח החולני שלי, אני בספק אם סטפני תרצה זכויות יוצרים על זה...
3. בניגוד לסטפני, אני לא מספרת את הדברים מנקודת המבט של בלה ובגוף ראשון. ככה בא לי.
4. מעולם לא קראתי את הסדרה בעברית רק באנגלית. כל השורות שאני מצטטת מהסיפור המקורי הן שורות שתרגמתי בעצמי ולכן (קרוב לוודאי) לא יהיו זהות לשורות במהדורה העברית של הספרים. אז תחסכו ממני תגובות שאומרות שהציטוט שלי לא מדוייק.
5. הפאנפיק מתרחש אחרי סצינת הטביעה של בלה כשג'ייק מציל אותה. בלה OOC.

בלה הייתה תשושה. אחרי שג'ייק הביא אותה אליו היא החליפה את הבגדים הרטובים באלו שהיא השאירה במשאית שלה מוקדם יותר באותו יום. הנעליים שלה היו שעונות על הרדיאטור לייבוש, בזמן שהיא התכרבלה בתוך השמיכה הרכה על הספה מול הטלוויזיה. ג'ייק נרדם עוד לפני שהיא חזרה לחדר בבגדים היבשים שלה.
אך למרות העייפות שלה, למרות שלא היה דבר שהיא רצתה יותר מאשר להירדם ולתת לאירועי היום להיעלם לכמה שעות, היא לא הצליחה להרדם.
ייתכן שהיו אלה הנחירות של ג'ייקוב – ברצינות, הבחור יכל להעיר מתים אפילו כשהוא ישן – שהדירו את השינה מעיניה, אבל היה לה חשד שדווקא האשמה הייתה נעוצה במוח שלה.
היא הרגישה כאילו בפעם הראשונה מזה חודשים היא ערה. באמת ערה. היצור הזומבי שהיא למדה להכיר מאז ש... הוא עזב, נעלם. בלה ניסתה להבין מה בא במקומו. לא זאת לא הייתה אותה בלה שהיא הייתה עד ליום ההולדת השמונה עשרה שלה. גם לא אותה בלה שאדוארד הוביל אותה לאותו שביל מאחורי הבית לפני שהוא אמר את המילים שהותירו אותה שבורה ומתאבלת.
זאת הייתה בלה חדשה. יותר מוזר מהכל, אפילו שפיזית היא הרגישה מותשת, היא הרגישה חזקה יותר מאי פעם. החור הפעור באמצע הגוף שלה נעלם. היא כרכה את זרועותיה מסביב עצמה, בוחנת את התחושה.
לא, אין צורך לחזיק את עצמי יותר, היא חשבה, אני לא הולכת להתפרק יותר.
היא נשמה נשימה עמוקה. האוויר מגרד את הגרון שלה ומכאיב. היא הייתה צמאה. היא צחקה.
"אפשר לחשוב שעם כמויות המים שבלעתי אני לפחות לא אהיה צמאה" היא מלמלה לעצמה. המילים יוצאות מחוספסות וחלושות. הגרון שלה כאב והציק.
היא גררה את עצמה מהספה אל המטבח ומזגה לעצמה מים. היא שתתה כמעט ליטר שלם של מים לפני שתחושת הצמא נעלמה. הגרון שלה כבר פחות צרב והיא חזרה להתכרבל על הספה.
הטלוויזיה הייתה מושתקת. לא שהיא התעניינה בחדשות או שזה היה אפשרי לשמוע משהו כשג'ייק נחר רק מטרים ספורים ממנה. אבל בלה לא ראתה אפילו את הדמויות שמרצדות על המסך.
היא ראתה את עצמה. אולי לראשונה מזה שנה, באמת ראתה את עצמה. והמראה הזה החליא אותה.
איזה מין רכיכה חסרת חוד-שדרה נהייתי, היא חשבה לעצמה בגועל. לא נעלם ממנה העובדה שרכיכה על פי ההגדרה היא חסרת חוט שדרה, אבל הדגש הכפול היה מכוון. היא חשבה על הצורה שבה היא התנהלה, כאילו כל הקיום שלה היה תלוי אך ורק באדוארד.
"כן, אדוארד" היא מלמלה בכעס. דיבור עדיין היה קשה לה אבל היא התעקשה. לא רק שהיא יכולה לחשוב עליו, אלא היא יכולה גם לומר את שמו בקול רם. היא לא תתפרק יותר. היא יותר חזקה מזה.
ובפעם הראשונה מזה שבועות היא הרגישה לעצמה להרגיש כעס. עלבון. זעם.
היא לא כעסה ככה מעולם. לפחות לא שהיא זכרה. היא הניחה שאולי בגיל הצעיר של שנתיים או שלוש שממנו היא לא זכרה דבר, ייתכן שהיא התפרצה בזעם דומה, אבל מעולם לא בחייה הבוגרים.
היא רתחה מזעם.
על עצמה, בתור התחלה. על מה שהיא אילצה את צ'רלי להתמודד איתו. על איך שהיא התייחסה לחברים מבית הספר - והיא לא יכלה להאשים אותם שהם כבר לא היו ממש חברים שלה. על איך שהיא התמודדה עם ג'ייק.
אבל הלקאה עצמית הייתה משהו שבלה הישנה נהנתה ממנו. בלה החדשה העדיפה לכוון את הכעס שלה גם למקומות אחרים.
היא זעמה עליו. על אדוארד. ועליהם – הקאלאנים.
לא רק שאדוארד נטש אותה, אף אחד מהאחרים לא טרח להגיש שלום – אפילו לא אליס, שהיא החשיבה אותה יותר מחברה קרובה, היא החשיבה אותה לאחות.
איך היא הניחה לעצמה להגיע למצב שבוא היא מפקפקת בחשיבות העצמית שלה, בערך העצמי שלה. איך היא הניחה לעצמה להשתכנע שהיא לא מספיק טובה בשביל אדוארד.
ואדוארד. הו, עליו הייתה לה בטן מלאה. איך הוא התייחס לרגשות שלה, בביטול ובזלזול. את אנושית, הוא אמר לה, הזכרונות שלך הם לא יותר מאשר אוסף מתדלדלת והולך. הזמן מרפא הכל עבור בני האדם.
היא אהבה אותו. בכל מאודה. בכל סיב של נשמתה, בכל נים בגופה. והוא פשוט ניפנף את כל הרגשות והזכרונות שלה כאוסף מתדלדל והולך?
אם היא לא הייתה מותשת כל כך פיזית, היא הייתה מתהלכת בזעם לאורך הסלון הקטן של בית משפחת בלאק. אבל אחרי שניסיון נוסף לעמוד על רגליה הוביל אותה להתמוטט לערמה של איברים ושמיכה על הרצפה הקרה – היא וויתרה על התענוג וביצעה את הצעידה הזועמת בעיני רוחה.
"מי אתה בכלל, אדוארד קאלן?" היא סיננה בין שיניים חשוקות.
הוא הוביל אותה למצב של הזיות. למצב של זומבי – לא חיה ולא מתה. והכל בשביל מה? בשביל ערפד שלא באמת חי בעצמו? ערפד שאמר לה,  אם לחשוב על זה במילים פשוטות "תתחפפי לי מהחיים"?

 
ג'ייק לקח אותה במשאית שלה לביתה. צ'רלי אמור לחזור לקראת הערב מבית החולים והיא רצתה להיות שם בשבילו. היא לא ידעה באיזה מצב הוא יהיה כשהוא יחזור, אבל היא ידעה שיש לה כמה חודשים טובים לפצות עליהם.
הם בילו את הנסיעה הקצרה בשתיקה. ג'ייק נהג ובלה לא התווכחה. לפחות לא עם ג'ייקוב. בראשה היא התווכחה עם עצמה, עם בלה הישנה.
המשאית נעצרה בחניה של הבית כשהיא הגיעה להחלטה. היא לעולם לא תרשה לאף גבר. לא, לאף יצור חי או מת, להפוך אותה לסמרטוט הרצפה שהיא הייתה בגלל אדוארד. היא לעולם לא תרשה לעצמה לפקפק בערך עצמה ולאפשר לעצמה להכנס למערכת יחסים מבלי שהיא יודעת מראש שגם הצד השני מחוייב אליה. בלי ספקות ותנאים מקדימים. מעכשיו היא הולכת לחיות בשביל עצמה.
ג'ייק הסתכל על בלה שהייתה שקועה במחשבות "הגענו ישנונית. על מה את חושבת כל כך קשה?" הוא צחק למראה ההבעה הנחושה שהייתה על פניה.
בלה הביטה בג'ייק, ההחלטה מהדהדת באוזניה. "הרבה דברים".
האווירה השתנתה. היא ראתה איך ג'ייק מביט בה, ראתה את הניצוץ בעיניו כשהוא החלך לרכון לעברה.
"לא, ג'ייק" היא עצרה אותו, מרימה את ידה באוויר.
קשת רגשות חלפה על פניו. אכזבה, פגיעה, כאב. היא לא אהבה לפגוע בג'ייק, אבל זאת לא הדרך הנכונה בשבילה.
"אני מצטערת ג'ייק. זה לא יעבוד ככה" עם כל הידע שהיא צברה על הזאבים והמצב שבין ליאה, אמילי וסאם לימוד אותה שהיא לא רוצה למצוא את עצמה בנעליים של ליאה. מספיק לה הנעליים של זומבי-בלה שאותן היא מילאה בשבועות האחרונים, היא לא צריכה נעלי-ליאה כשג'ייק ימצא לבסוף את בת הזוג שלו.
"אתה תמצא לך מישהי" היא אמרה לו. היא ניסתה לדבר ברכות אבל היא הייתה עדיין צרודה והדברים יצאו מעט מחוספסים.
ג'ייק ניסה לומר משהו. קרוב לוודאי להכחיש, חשבה בלה ועצרה אותו לפני שהוא הספיק "אתה ואני שנינו יודעים שאני לא בשבילך. אני לא מוכנה לעבור את זה שוב"
ג'ייק לא יכל להכחיש את זה. גם הוא ראה את ליאה, את סאם ואמילי. הוא יותר מבלה, ידע היטב כמה זה כאב ומה זה עשה לשלושתם. הוא אהב את בלה. היא הייתה החברה הכי טובה שלו והוא ראה אותה כואבת. הוא כאב בשבילה כשהיא כאבה בגללו. הוא לא רצה לגרום לה לכאב נוסף.
"עדיין חברים?" הוא הציע לה את ידו ללחיצה.
היא שמה את היד שלה בתוך היד שלו והם לחצו ידיים.
שניהם צחקו על הרשמיות שבמחווה.
"זה טוב לשמוע אותך צוחקת" הוא אמר.
"זה טוב לצחוק" היא השיבה בחיוך.
"צ'רלי עדיין לא בבית" אמר ג'ייק והחווה לעבר המרפסת החשוכה. צ'רלי תמיד השאיר אור דולק עבורה "את רוצה שאשאר איתך?"
"לא, אני חושבת שאני אשמח להיות קצת לבד"
"בסדר"
בלה הושיטה את ידה לדלת כשלפתע ג'ייק משך אותה אחורה וסינן "עצרי!"
היא הביטה בו, מבולבלת ותוהה.
"לעזאזל!" הוא קימט את אפו בגועל.
"מה קרה?" היא שאלה, מורידה את ידה מהידית של הדלת.
"ערפד" הוא סינן, גופו מתחיל לרעוד.
"איך אתה יודע?" שאלה בלה, קולה רועד גם הוא. פחד מחלחל בתוכה. הייתכן שויקטוריה הגיעה אליה אחרי הכל?
"אני יכול להריח אותם" הוא ירק. כל גופו רועד "להשתנות או להוציא אותה מפה?" השאלה לא הייתה מופנת לבלה. הוא הביט לעבר הבית שלה ואז חזרה לבלה. הפאניקה הברורה בעיניה הפילה את הפור. "להוציא אותה מפה" הוא אמר בהחלטיות והתניע את המשאית.
הוא לחץ על דוושת הגז בפראות, גורם למנוע של המשאית לנהום במחאה. צמיגים חרקו במחאה כשהם פנו הרחק מהבית שלה.
משהו מוכר נצנץ בחשכה כשפנסי המשאית חלפו על פניו באיטיות שהרתיחה את ג'ייק. מכונית.
"עצור! ג'ייק, עצור! זאת לא ויקטוריה!" בלה צעקה לפתע. המשאית כבר הייתה בפינת הרחוב כשג'ייק לחץ על הבלמים.
"מה?" הוא צעק, הרעד בגופו מרעיד את כל המשאית יחד איתו.
בלה הרגישה את הפחד מעמיק. פניה המרוטשות של אמילי הבזיקו למולה. "ג'ייק תרגע. אם תשתנה כרגע אתה תפגע בי"
ג'ייק לקח נשימה עמוקה, הרעד של גופו נחלש.
"אני מכירה את המכונית הזאת. זה הרכב של קרלייל. זאת המרצדס שלו. זאת לא ויקטוריה" קולה ביטא את ההקלה שהיא הרגישה.
ג'ייק לא חלק את ההקלה שלה. עוד ערפדים, הוא חשב, כאילו שלא היה לנו מספיק עלוקות מוצצות דם בשבוע האחרון.
"ג'ייק, תחזיר אותי לבית. זאת לא ויקטוריה" היא שמה את ידה על כתפו, מנסה להרגיע אותו. הרעד שלו עדיין לא חלף לגמרי.
"יש ערפד בתוך הבית שלך, ואת רוצה לחזור לשם?" הוא שאל.
"כן" בלה אמרה בביטחון "תחזיר אותי, ג'ייק"
"לא!" ג'ייק כמעט שאג. עלבון ואכזבה מתערבבים יחדיו בתוכו. "הסכם או לא הסכם, זה האוייב שלי שם בפנים" הוא ירק, מחזיק בזרועה ומצביע לכיוון הבית שלה "זה השטח שלהם. אני לא יכול להיתפס כאן לבד"
"אאוץ'" בלה צעקה כשהאחיזה שלו על זרועה התהדקה.
"אני מצטער" ג'ייק עזב אותה כאילו הוא נכווה.
"זה בסדר" בלה מלמלה.
"אני צריך ליידע את סאם. אם הם חזרו, הוא צריך לדעת מזה."
"ג'ייק – "
"לא!" הוא קטע אותה "קחי את עצמך חזרה" הוא פתח את הדלת של המשאית ויצא, טורק אותה בכוח מאחוריו. "אני באמת מקווה שלא תמותי, בלה" הוא אמר לפני שהוא זינק לתוך היער ליד הכביש ונעלם אל בין העצים.
כן, גם אני מקווה. חשבה בלה.
היא החליקה לאורך המושב והתניעה את המשאית.

המפתחות של הבית רעדו בידיה כשהיא ניסתה להכניס אותם למנעול של דלת הכניסה. היא הרגישה נבגדת. אחרי כל הזמן הזה, בלי שום סימן חיים מהם, הם פשוט מופיעים על דלת ביתה?
אחרי כמה נשימות עמוקות היא הצליחה להחליק את המפתח למקום ולסובב אותו.
הבית היה חשוך כשהיא נכנסה אליו. היא גיששה באצבעותיה אחרי מתג האור. הבית היה שקט לחלוטין. אבל זה לא הפתיע אותה. אין שום דבר שיכל להיות יותר דומם מערפד. לקח לה כמעט דקה לאתר את מתג האור משמאל לדלת הכניסה.
"בלה!" צליל שמה ושאיפת אוויר חדה היו הסימנים הראשונים לנוכחות בבית. הם לא הפתיעו אותה. מה שהפתיע אותה היה הקול שקרא בשמה. אליס. לא קרלייל.
"אליס" אמרה בלה. המילה הפשוטה הזאת ביטאה את כל הרגשות האצורים בתוכה.
אליס, הקטנטונת שחורת השיער. אליס שהיא חשבה אותה לאחותה. אליס, שנעלמה מבלי לומר שלום. אליס, שבחמשת החודשים האחרונים לא טרחה אפילו לשלוח לה מייל מכתובת בלתי ניתנת לאיתור. אליס, שנטשה אותה בדיוק כמו אדוארד. אליס, שהנטישה שלה כאבה לא פחות, אם לא יותר, מאשר הנטישה של אדוארד.
"את רוצה להסביר לי איך זה שאת עדיין בחיים?" אליס דרשה לדעת.
בלה חייכה במרירות. היא הבינה מייד מה קרה "את ראית אותי נופלת" היא אמרה בקרירות. לאליס לא הייתה שום זכות לדרוש ממנה הסברים. היא הייתה האדם – טוב, הערפד – האחרון שיכול לבוא אליה בדרישות.
"לא, אני ראיתי אותך *קופצת*" היא תיקנה.
בלה לא אמרה שום דבר. היא הרגישה את הרגליים שלה רועדות וידעה שזה רק עניין של כמה דקות לפני שהיא פשוט תיפול מהרגליים, תרתי משמע. היא גררה את עצמה לסלון וקרסה לתוך הספה, מושכת את השמיכה המקופלת בפינה מסביב לגופה. היא הורידה את הנעליים, מניחה להן לנחות לרגליה, הן היו עדיין רטובות.
"אמרתי לו שזה יקרה" אמרה אליס כשהיא עוקבת אחרי בלה "אבל הוא לא האמין לי" אליס קימטה את אפה וחיכתה את קולו של אחיה "'בלה הבטיחה'"
בלה לא יכלה שלא לצחוק, למרות הכל. אליס הקטנה כשהיא מחכה את אדוארד שגבוה ממנה במעט חצי מטר, היה מראה משעשע. אבל השעשוע לא נמשך לאורך זמן. ברגע ששמו של אדוארד חצה את מחשבותיה, היא קטעה את אליס ואמרה "אליס, אני לא ניסיתי להתאבד"
אליס הביטה בה בחשדנות.
"זה נקרא קפיצת צוקים, החברה מהשמורה עושים את זה כל הזמן" בלה הסבירה בטון יבש "החלטתי לנסות" היא משכה בכתפיה. "עוד משהו?"
אליס נראתה מבולבלת, ובלה שוב צחקה. זה היה מראה כל כך נדיר. אליס שתמיד ראתה את הנולד, מבולבלת. זה היה מראה שהיא לא חשבה שהיא תראה.
"בלה..." אליס החלה בהיסוס אבל לא המשיכה.
"מה את רוצה אליס?" שאלה בלה בחדות.
אליס התיישבה ליד בלה על הספה "למה את מתנהגת ככה?" היא שאלה בקול הפעמונים שלה.
"איך ציפית שאני אתנהג?" שאלה בלה בטון מלגלג "אה, שכחתי. לא ציפית למצוא אותי בין החיים"
"אני לא מבינה"
"מסתבר שלא ראית את זה מגיע, גם כן מגדת עתידות" בלה צחקה מהבדיחה של עצמה. לפחות לא איבדתי את חוש ההומור שלי, היא חשבה, מרוצה.
"אני מבינה שאת כועסת. אני יודעת שאת פגועה" אליס בחנה את תווי פניה של בלה. זאת לא הבלה שהיא הכירה. המרירות הייתה חדשה. "אני מצטערת שלא יכלתי להפרד ממך. אדוארד רצה שזאת תהיה פרידה נקייה"
"אדוארד רצה. חה!" בלה ירקה "ומה עם מה שאני רציתי? מישהו שאל אותי?" אליס נרתעה לאחור. עיניה של בלה ירקו ברקים. זה לא היה מחשש לעצמה, אלא מחשש לבלה. היא עצמה הייתה בלתי ניתנת להשמדה, בלה, לעומת זאת, הייתה מאוד שבירה.
"מישהו מכם טרח בכלל לשאול את עצמו, מה בלה רוצה? מה בלה חושבת על זה? לא!" בלה לא נתנה הזדמנות לאליס להשיב. היא השתחלה באליס בעוצמה. "אדוארד אמר. אדוארד רצה. כל מה שאדוארד, הנסיך של המשפחה, רוצה – המשפחה עושה"
"זה לא נכון..."
"הא, לא?" בלה הרימה גבה בלגלוג "אז איך זה שלא טרחת אפילו להשאיר לי מכתב פרידה? את, שהיית יותר קרובה אליי מאחות!" היא האשימה "לא טרחת אפילו לשלוח הודעת טקסט. גם כן אחות."
"בלה, תנסי להבין. אדוארד פעל מתוך דאגה אלייך – "
"לעזאזל עם אדוארד והדאגה שלו." בלה קטעה אותה.
אליס השתתקה. זאת בהחלט לא הסצנה שהיא ציפתה אליה כשהיא החליטה לבוא לפורקס. מצד שני, היא לא יכלה להאשים את בלה. היא צדקה. הם נטשו אותה. לא משנה מה הסיבות מאחורי זה.
"אאוץ' בלה, כשאת כועסת, את כועסת! כל הכבוד!" ג'ייק אמר מאחוריהן, קולו משועשע.
בלה כמעט קפצה ממקומה. היא שכחה שג'ייק נע בדממה מוחלטת בימים אלה. אבל היא חייכה אליו. הוא היה סלע המשענת שלה, השמש הפרטית שלה בתקופה שבה נדמה היה שהיא עטופה בחשכה בלתי נגמרת.
"ג'ייק, אני מבינה שהסדרת את הדברים עם סאם. חשבתי שאתה לא יכול להרשות לעצמך להיתפס בשטח שלהם?"
ג'ייק משך בכתפיו "החלטתי לראות בעצמי אם את עדיין בחיים, אחרי הכל" הוא חייך לפתע "כבר השקעתי מאמצים רבים היום לשמור אותך בחיים."
בלה צחקה "כן, בהחלט אפשר לומר"
"בלה?" אליס, פניה מקומטות מתיעוב כשהריח של כלב רטוב מילא את החדר "מי זה?"
"אה, לא הצגתי אתכם" אמרה בלה בהתנצלות מזוייפת "אליס, זה ג'ייקוב איש הזאב המקומי שלנו והחבר הכי טוב שלי. ג'ייק, זאת אליס, ערפדית ומגדת עתידות" היא החוותה בידיה כשהיא הציגה אותם "אם כי לא הייתי סומכת עליה יותר מידי, מסתבר שהיא לא משהו בתור מגדת עתידות. היא כאן כי היא חשבה שהתאבדתי"
"איש זאב?" שאלה אליס בהלם.
"כן, עלוקה" השיב ג'ייק "יש לך בעיה עם זה?"
"בלה, אנשי זאב הם לא חברה טובה להסתובב בה"
"ועלוקות מוצצות דם, הם כן?" שאל ג'ייק בכעס.
"אליס!" בלה צעקה בחריפות "אני לא מוכנה שתעליבי את החבר הכי טוב שלי"
"בלה, אני דואגת לך"
"איבדת את הזכות לדאוג לי ברגע שבגדת באמון שלי. ברגע שאת והמשפחה שלך השארתם אותי להתמוד לבד עם ויקטוריה ולרונט"
"ויקטוריה? לרונט?"
"כן. עוד זוג של עלוקות. חברים שלך, אני מניח?" אמר ג'ייק בלעג.
"הם חזרו לכאן?" אליס התעלמה מג'ייק, ופנתה לבלה.
"כן. מסתבר שלויקטוריה יש בעיה עם העובדה שאדוארד רצח לה את הנשמה התאומה שלה" השיבה בלה.
"אני לא ידעתי ש..."
"כן, לא ידעת. כמו שאמרתי – גם כן מגדת עתידות"
בלה לא יכלה להביט יותר בהבעה הפגועה של אליס. היא פחדה שהיא עלולה לחבוט באליס. מה שקרוב לוודאי יגרור שבר ביד שלה וביקור בבית החולים. לצ'רלי יש מספיק מה להתמודד איתו ליום אחד, היא החליטה.
"ג'ייק, אם אתה כבר כאן, מה דעתך שנזמין פיצה? לא נראה לי שאני במצב רוח לבשל עכשיו"
"אין בעיה" השיב ג'ייק "פיטריות ובצל זה בסדר?"
"בלי בצל" בלה קימטה את אפה.
"בסדר, אני כבר אזמין לנו" ג'ייק נעלם מאחורי קיר המטבח.
"הייתי מזמינה אותך להצטרף אלינו" פנתה בלה לאליס "אבל לא מתחשק לי להיות ארוחת ערב ועד כמה שזכור לי פיצה זה לא הטעם שלך"
"האם תוכלי לסלוח לי מתישהו, בלה?" שאלה אליס בקול חלש.
בלה הישנה הייתה נשברת עכשיו, חשבה בלה. היא הייתה נשברת ובוכה על צווארה של אליס וסולחת לה מייד. בדיוק כמו רכיכה. ההבנה הייתה כמעט מחליאה.

"אני לא יודעת" אמרה בלה בכנות. "אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל לנסות" היא המשיכה. כל השעשוע נעלם מקולה ונותרה רק העייפות.
"אני אשאיר אותך לבד" אמרה אליס, יודעת שיש לה הרבה על מה לחשוב ואפילו שהמוח הערפדי שלה היה מסוגל לחשוב על הרבה יותר דברים בבת אחת, היא עדיין רצתה לקחת את הזמן ולעשות סדר בדברים.

"תודה" אמרה לה בלה.

A/N: הציטוטים הם מתוך הספר New Moon, עמודים: 71-72, 367-368, 376-378, 383-384, 389.

כמו שציינתי בהתחלה - המקור שלי הוא באנגלית, אז כל הציטוטים מתורגמים לצורך השימוש שלי בהם בפוסט הזה.