ושוב אני מוצאת את עצמי מבקרת את סדרת דמדומים. אני באמת צריכה למצוא לעצמי סדרה חדשה להעתמק בה...

הנושא ששמתי לב אליו הפעם (ובהמשך לפוסט "סופרים ודמויות - יחסים מורכבים" שבו כבר נתתי מנה הגונה לסדרת דמדומים ולספר האחרון במיוחד) הוא הנושא של עקביות בסדרה.

מצאתי שני ביטויים שמאוד בלטו לי מבחינת חוסר עקביות. הראשון היה סתירה מאוד ברורה והשני היה התייחסות אחורה שלא באמת סופרה בספרים.

הסתירה

בספר הראשון של דמדומים, ובטיוטא הלא גמורה של Midnight Sun (הספר הראשון מנקודת מב של אדוארד) מסופר שאדוארד לא יכול לשמוע באופן ברור את המחשבות של צ'רלי.

עמד 64 בטיוטא - אדוארד אומר בפרוש שהוא יכול לקלוט רק רשמים:

"Charlie Swan was not as silent as his daughter, but I could see where she got t from. Interestion... His thoughts were partially concealed, not absent. I could only make out the tenor, the tone of them"

בספר"דמדומים" פרק 14,בפעם הראשוהנ שאדוארד נמצא אצל בלה בחדר והיא ערה הם מדברים על הנושא:

""Charlie thins I'm sneaking out"

"Oh" He contemplated that "Why?" As if he couldn't know Charlie's mind much more clearly than I could"

בספר הבא "New Moon" יש כבר התייחסות שונה.

באפילוג, כשבלה ואדוארד חוזרים לבית של בלה והאופנוע של בלה חונה בחוץ אדוארד אומר לה:

""Charlie… is probably not going to kill you, but he's thinking about it,""

ואם נלך מעט יותר רחוק, לספר "Eclipse" כבר בפרק הראשון בלה מספרת:

"Charlie's efforts were unnecessary - Edward knew exactly what my dad was thinking without the show"

כלומר, מהספר הראשון ועד לספר השלישי המצב משתנה מ"אדורד שומע רק את הטון של המחשבות של צ'רלי" ל-"אדוארד יודע בדיוק מה צ'רלי חושב".

אין שום הסבר לזה. פשוט כאילו הסופרת החליטה אחרי הספר הראשון שזה לא מתאים לה שאדוארד לא שומע את צ'רלי אז בספרים הבאים הוא שומע אותו מצויין.

התייחסות לאחור שלא סופרה.

בספר האחרון, בפרק 7 בנקודה שבה בלה מגלה שהיא בהריון, היא מתייחסת לטניה ולאחיות שלה בהקשר למחקר שלה מהספר הראשון לגבי ערפדים ושדים:

"Of course, with what I knew now about Tanya and her sisters, I suspected that some of those excuses had been nothing but fact"

על איזה ידע לגבי טניה בלה מדברת? ברגע שקראתי את הטיוטא של "Midnight Sun" הבנתי שהיא מתייחסת לעובדה הזאת:

עמוד 25:

"Tanya and her sisters had discvered their conshinces slowly. In the end, it was their fondness for human men that turned the sisters against the slaughter. Now the men they loved... lived"

בלה אומרת שההתייחסות האיטלקית לערפדים בעצם מבוססת על הזמן של קרלייל עם הוולטורי ובהמשך מייחסת את הסיפור של ה-succubus שהיא קראה במחקר שלה מהספר הראשון, לסיפורים שהא שמעה על טניה.

בתחילת הספר הרביעי בלה מדברת בהחלט על מה שקרלייל סיפר לה לגבי טניה והאחיות שלה - אלא שהסיפורים שם הם בנוגע ל-imortal child (ילד אלמוות?) שאמא שלהם יצרה. אין התייחסות לכך שטניה ואחיותיה מעדיפות מאהבים אנושיים.

אפשר לומר שייתכן מאוד שאדוארד סיפר לה על כך, אבל אין שום "תיעוד" לכך בשאר הספרים. משום מה, אחרי שמאייר טורחת ומספרת כל מחשבה וכל רגע שעובר על בלה (כולל מה היא אוכלת לארוחת בוקר...) קשה לי לתאר לעצמי שהייתה סצנה שבה אדוארד סיפר לבלה על ההעדפה של האחיות למאהבים אנושיים ובלה פשוט "שכחה" לספר לקוראים.

פרטים קטנים.

אז למה בעצם התייחסתי לפרטים האלה? הרי הם מינוריים לסיפור (יחסית).

מעבר לכך שזה מפריע לי באופן אישי, ניסיתי להבין למה זה קורה, כי הרי זה קרה לא רק בסדרת דמדומים, זה קורה בעוד הרבה ספרים (רק תציצו, לדוגמא, ברשימת הטעויות בספרים של הארי פוטר).

אפשר לייחס את זה לכמה גורמים - בתור התחלה, טעות אנוש. כשכותבים סדרה של כמה וכמה ספרים, או אפילו ספר אחד שהוא ארוך יחסית - קורה שפרטים מתבלבלים באמצע, או שלא שמים לב. בדיוק כמו שבסרט יכול לקרות מצב שבסצנה אחת הבגדים של השחקן משנים צורה - פעם המעיל של השחקן סגור ופעם פתוח וכו'.

גורם נוסף שחשבתי עליו זה גורם עלילתי. למשל, הסופר רוצה להכניס טוויסט בעלילה בספר השני בסדרה, אבל הוא לא חשב על הטוויסט הזה כשהוא כתב את הספר הראשון. אז הוא כותב את הטוויסט בצורה כזאת שתתאים לפרטים שהוא כבר תאר קודם, אבל מסביר פרטים שלא תוארו והוא רוצה שיקרו באמצעים כאלה ואחרים (מניעים נסתרים, דמות שלא שמה לב, התרחשות מאחורי הקלעים וכו'). לא פעם קורה שהסופר סותר את עצמו מבלי משים.

הגורם השלישי עלה לי בראש בשעה שעבדתי על סיפור שלי ואני לא חושבת שבתור קוראת הייתי חושבת עליו.

בתור היוצרת של הסיפור שלי, אני משנה את דעתי תוך כדי כתיבה. בקריאה חוזרת אני מוסיפה או מורידה פרטים, משנה דיאלוג, מוסיפה דמות או מורידה סצנה. בסיפורים קצרים אין בעיה לעשות את זה ולוודא שישנה עקביות עד הסוף.

תוך כדי כתיבה אני חוזרת פסקה אחורה או אל תחילת הפרק ובודקת עת עצמי לשגיאות כתיב, שגיאות ניסוח וטעויות הקלדה. אחת לכמה זמן אני עושה קריאה מלאה של כל מה שכתבתי מההתחלה של הסיפור ועד לנקודה שאליה הגעתי. מעבר לתיקון של שגיאות אני בודקת אצל הזרימה של הסיפור, את ההתקדמות של העלילה והאם אני מרוצה מהם.

הסיפור שלי עובר הרבה מאוד שינויים תוך כדי הכתיבה. אם זה שינויים של דיאלוג, השמטה או הוספה של פרטים, שינוי תאור של דמויות או אפילו מחיקה של סצינות שלמות. באחת הפעמים שבהן קראתי את כל הסיפור מההתחלה, הבחנתי בעובדה משעשעת - באחד הפרקים פיתחתי רעיון בצורה שמאוד אהבתי, הבעיה היחידה היא שהרעיון הזה הוצג בעבר בפרק הראשון, אבל אחרי עריכה שלי שונה בצורה משמעותית, וכל הפיתוח היפה שנעשה מאוחר יותר היה פשוט שגוי ולא רלוונטי - להלן דוגמא:

בהצגה של אחת הדמויות המשניות התלבטתי ארוכות לגבי המשפחה שלה. שיניתי את דעתי מספר פעמים, יצרתי לה אחים ואחיות, "הרגתי" לה את אחד ההורים או את שניהם וכו'. בהמשך הסיפור פיתחתי דיאלוג של הדמות הזאת עם הדמות הראשית על הנושא של היעדרות של האב מהחיים של הדמות. כשחזרתי וקראתי את הכל, התברר לי שאחרי כל השינויים בהצגה של הדמות המשנית סיימתי עם שני הורים ואח גדול, ואילו בדיאלוג שהיה בהמשך היא מדברת על היחסים שלה עם אחותה הקטנה ועל האובדן של האב. זאת דוגמה קיצונית למדי ודי נדירה - אבל דוגמא שבהחלט שיעשעה אותי ופקחה את עיני.

לפעמים מרוב שינויים שאני כסופרת עושה במהלך כתיבה של רעיון, כשאני ממשיכה אני טועה בפרטים שאני זוכרת שכתבתי ואז ישנן סתירות.

מעניין...

אני תוהה אם רולינג אי פעם חשבה לכתוב חלק מהאירועים של הארי פוטר מנקודת מבט אחרת מזו של הארי. הייתי בכיף רוצה לקרוא אפילו חלק מההתרחשויות מנקודת מבט של דמבלדור, של הרמיוני או אפילו מנקודת המבט של ולדמורט. אין ספק שזה היה יכול להיות מעניין.

נ.ב.

מה אתם אומרים על החדשות שרולינג מתכוונת לכתוב ספר שמיני, תשיעי ועשירי לסדרת הארי פוטר?

ניקול