[קודם כל - אזהרת ספויילר! כל מי שלא קרא את הספר האחרון בסדרת דמדומים, את סדרת ספרי הארי פוטר (יש בכלל מישהו כזה?) או לא מכיר את שר הטבעות - דלג על פוסט זה כי הוא מכיל ספויילרים.

דבר שני - בחרתי להתייחס לדמדומים, הארי פוטר ושר הטבעות מאחר ואלו הם הטרנדים הכי זכורים לי מז'אנר הפנטזיה ולא אחת השוו אותם אחד לשני. אתם מוזמנים לקחת את הדברים לכל ספר או סדרה שתבחרו]

הנושא עלה בביקורת שקראתי על הספר Breaking Dawn (אין לי מושג איך תרגמו את השם לעברית), שהוא הספר האחרון בסדרת הספרים של דמדומים.

יחסים של סופרים ודמויות הם מן המסובכים ביותר הקיימים (הם במקום השני אחרי מערכות יחסים בעולם האמיתי ^.^).

ישנם מקרים רבים של סופרים המתאהבים בדמויות שלהם והופכים אותם לדמויות Mary-sue (הסבר בהמשך), לצד סופרים שמתעללים בדמויות שלהם ללא רחמים (הדוגמה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע היא הארי פוטר ושר הטבעות, ששם המחברים לא פחדו להעמיס תלאות על הגיבורים, למרות הסוף הטוב שנתנו להם). מעבר לכך - היחס של הסופר לדמות הראשית לעומת היחס שלו לדמויות משנה (אם הוא בכלל טורח להמציא כאלה), גם הוא לא בהכרח זהה.

דמות מושלמת. מידי.

קודם כל, אני אבהיר את המושג Mary-Sue לטובת כל מי שעדיין לא חיפש אותו בויקיפדיה וכבר יודע על מה אני מדברת.

מרי-סו היא כינוי לדמות בדיונית בעלת תכונות בנאליות, קיטשיות או נדושות ולרוב מתאורת בצורה אובר-אידאלית. דמויות כאלה ניתן בדרך כלל למצוא בספרות חובבים (fanfiction), מאחר ופעמים רבות המחברים בספרות זו מנסים לרצות את הקהל שלהם או לספק צורך פנימי שלהם בשלמות.

במילים פשוטות, זאת דמות שהפכו אותה לדמות כל יכולה, מושלמת וחסרת מגרעות. היא לא ריאלית, היא קלישאתית והיא מוגזמת. לרוב, זאת תהיה הדמות המועדפת של הסופר, והוא יעשה הכל על מנת שלדמות שלו יהיה טוב.

למרות שהתווית עצמה היא סאטירית במקור, רוב הדמויות המתוארות על ידי הקוראים כדמויות מרי-סו לא נועדו להיות כאלה על ידי הסופר.

(מי שרוצה עוד פרטים על המונח - יש בויקיפדיה).

דוגמאות

אם אני מסתכלת על העלילה של Breaking Dawn ועל הצורה שבה בחרה סטפני מאייר לסיים את הסאגה, אני בהחלט יכולה להסכים עם המבקרים. נראה שמאייר רצתה לארגן לכל דמויות שלה סוף טוב, ולא משנה אם זה אומר שהיא משאירה חורים בעלילה, סותרת את החוקים של עצמה או רומזת לפדופיליות. אבל כרגע, הנקודה שלי היא לא האם הספר הוא טוב או לא, כבר דנו בזה מספיק. הנקודה שמעניינת אותי היא הדמות של בלה, בתור הדמות הראשית.

ברור לי שכדמות ראשית במשך ארבעה ספרים, בלה הפכה להיות הדמות האהובה של הסופרת. זה טבעי ואני יכולה להזדהות איתה במובן מסויים. אני לא כתבתי ארבעה ספרים, אבל כשאני בונה דמויות (וזה נכון במיוחד לגבי דמויות ראשיות), אני נוטה להתאהב בהן קצת.

באופן טבעי, כשאנחנו אוהבים משהו או מישהו, אנחנו רוצים שאחרים יאהבו אותו גם. וכסופר, יש לך את הכוח לגרום לאנשים לאהוב את הדמות, אפילו בכוח אם צריך - וכאן מתחילה הבעיה. כי כסופר, צריך שתהיה לך מידה בריאה של הגיון.

וכולנו יודעים שאהבה והגיון הם לא בני זוג שפוגשים אותם לעתים קרובות.

לפיכך, זה קל מאוד ליפול למלכודת הזאת. להפוך את הדמות שאתה כל כך אוהב לכל יכולה ומושלמת - כדי שכולם יאהבו אותה.

יותר מזה, ולדעתי זה מה שקרה למאייר, אתה לא יכול לשאת מצב שבו הדמות האהובה שלך לא מקבלת את הסוף הטוב. לך יש את הכוח לתת לה סוף טוב - ולעזאזל עם החוקים. שוב מצב מאוד בעייתי.

אם נעבור לרגע לעלילה של הארי פוטר, למרות שאין לי ספק שג'יי.קיי. רולינג מאוד אהבה את הדמות הראשית שלה, והאפילוג שהיא צירפה בסוף הספר השביעי שנוי במחלוקת עד היום, לא הרגשתי שרולינג אהבה אותו עד כדי עיוורון. למעשה, לא פעם ולא פעמיים במהלך קריאת הסדרה חשבתי לעצמי "האם הארי לא סבל מספיק?" ותהיתי עד כמה ניתן להתעלל בגיבור שלך. הרגשתי שהיה פה קשר הרבה יותר בריא של סופר-דמות ראשית.

על התלאות של אחוות הטבעת קצרה ידי מלספר. אבל דווקא הדרך הארוכה שבה נאלץ פרודו לצעוד בדרך למטרה שלו היא שיצרה את הסיפור הקסום של הארץ התיכונה, לדעתי.

התאהבות בדמות שיצרתי

אני, כיוצרת של העולם (הספר), היא כל יכולה. אני יכולה להחליט מה יקרה בכל רגע נתון. זה שכרון חושים מטורף.

אני רוצה שהבחור החתיך שכולם מתות עליו יתאהב בגיבורה שלי - התלמידה החנונית של התיכון? אין בעיה! עניין של שורה וחצי (או פסקה, או פרק או ספר שלם - שוב ההחלטה היא שלי) וזה מבוצע!

"התאהבות בדמות" היא מלכודת שכל כך קל ליפול אליה, שכל כך קל לא לראות שנפלת אליה אפילו אחרי ששברת את כל החוקים של העולם ויצרת חורים בעלילה שיכולים להתחרות בחור שחור ולנצח - שאתה צריך לעמוד כל הזמן על המשמר רק כדי להימנע מזה.

אחת הדרכים הכי טובות היא למצוא גורם חיצוני שיכול לתת לך פידבק, שיכול לבוא ולהגיד - תשמע, הרגת את הבחור לפני שלושים עמודים, איך פתאום הבחורה מתחתנת איתו? דרך אחרת היא ביקורת עצמית - מה שדורש הגיון, מה שקצת קשה במצב של התאהבות כמו שכבר אמרתי.

מהצד של הקורא - הרבה פעמים אתה רוצה שלדמות הראשית (במידה והיא באמת הצליחה לתפוס אותך), יהיה סוף טוב. אתה רוצה שהיא תנצח/תמצא את אמא שלה/תביס את כוחות הרשע/תתחתן ותביא מלא ילדים לעולם/תתפוס את הרוצח וכו'.

דוגמאות

כקוראת הסוף שמאייר בחרה בו הוא אובר-מסודר. הדילוג של בלה על תקופת הפראייות של ערפד צעיר היא מגוכחת ורק גורעת מהדמות שלה (סופר שלא רוצה לראות את הדמות שלו סובלת), הסיפוק המלא של הרצונות שלה - גם ג'ייקוב וגם אדוארד, גם להיות ערפד וגם אמא, גם להיות עם משפחת קאלן וגם עם אבא שלה - וגם הדרך שבה הוא נעשה (ושוב - להפוך את ג'ייקוב לפדופיל היה נקודת השפל של הספר) מסריח מסופרת שהתאהבה בדמות שלה. סוף טוב - כן, אבל מספק - ממש לא.

למעשה, לא הצלחתי לקרוא את הספר בישיבה אחת כמו שעשיתי עם שלושת הספרים האחרים. אם שלושת הספרים הראשונים תפסו אותי בזרימה של הסיפור, הספר האחרון היה רצוף נקודות עצירה שבהן אמרתי "אני לא יכולה יותר". הסיבה היחידה שסיימתי את הספר היא שרציתי לדעת איך הסיפור הסתיים.

(קראתי את הסיפור באנגלית, כך שלא הייתה פה עבודת תרגום שהשפיעה על הדעה שלי על הספר).

אם נחזור שוב להארי פוטר - האפילוג בסוף הספר השביעי, לטעמי, נגוע גם הוא בסיפוק עצמי. אבל מאחר ומדובר בחלק מאוד קטן בסדרה ארוכה, אני חושבת שאפשר לוותר לרולינג על כך שהיא בחרה לספק את הקוראים ואת עצמה בקצת קיטשיות.

כסופרת אני מבינה את מאייר במאת האחוזים - קודם כל, הדמות הראשית של הסופר היא הבייבי שלו - הוא רוצה לטפח אותה ולטפל בה ולמנוע ממנה סבל ככל האפשר. אבל - וכאן מגיע האבל הגדול - אם מאייר כתבה את הפרדה של אדואר מבלה בספר השני, כולל תאור הסבל של בלה כתוצאה מזה - זה אומר שהיא כן יכולה להיות מספיק מרוחקת כדי לספק סיפור טוב לקוראים שלה.

הספר האחרון נראה יותר כמו סיפוק הצורך של מאייר ב-"סוף טוב הכל טוב" ומסריח מעצלנות. כל הגדילה המהירה של רנסמה (אוי ואבוי, השם הזה נראה עוד יותר איום בעברית מאשר באנגלית), לפני ואחרי הלידה, זה נראה כתירוץ לדחוף תשעה חודשים לתוך חודש ולאחר מכן לדחוף את הילדה שדורשת טיפול לתוך עצמאות מוקדמת, על מנת שבלה תוכל לחזור להנות מהחיים.

כסופרת - אני חולמת להיות בנעליים של טולקין או של רולינג. שניהם יצרו עולמות עם חוקים משלהם, שלא היו קלים על הדמויות הראשיות או המשניות. אני בטוחה שהחוקים שהסופרים האלה יצרו עשו גם להם כאב ראש לא קטן. ועם זאת אני מתקנאת בכך שהם לא בחרו בדרך הקלה של "זה ספר פנטזיה, אז הכל יכול לקרות ולכן אני זורק את ספר החוקים לעזאזל וממציא חוקים חדשים לדמויות שאני אוהב".

דמויות משנה

עוד נקודת מבט שרציתי לבחון בנושא יחסים של סופרים ודמויות, היא הנושא של דמויות משנה.

כל סיפור טוב כולל לא רק דמות ראשית או שתיים, הוא כולל מגוון של דמויות משנה אשר נותנות עומק לסיפור.

בתור כותבת - דמויות משנה הן כאב ראש. מצד אחד, לא מתמקדים בהן כי הן לא דמויות ראשיות. מצד שני - אם לא מקנים להם נפח (רקע, רגשות, סצנות משותפות עם הדמות הראשית ואיזושהי השפעה על העלילה), מקבלים דמויות קרטון.

כלומר, מנקודת מבט של היוצר - דמויות משנה הינן לא פחות תובעניות מהדמות הראשית, רק שדמות ראשית יש רק אחת או שתיים (נדירים הם הספרים שבהם יש יותר מזה, ועוד יותר נדירים הספרים שבהם יש מעל שתי דמויות שאמורות להיות ראשיות והן אכן כאלה), ודמויות משניות יש בשפע. חלק מהדמויות המשניות הן יותר חשובות וחלק פחות. אבל עדיין יש צורך לבנות היסטוריה שלמה, רגשות, אופי, מראה ועלילה לכולם - בדיוק כמו לדמות הראשית.

דוגמאות

אם אני אחזור לרגע לספר Breaking Dawn  - מלבד בלה, שאר הדמויות בספר, שציפיתי לראות אותן מתפתחות וגדלות עוד יותר - פשוט נעלמו.

בספרים הקודמים מאייר פיתחה את ג'ספר, רוזלי, קרלייל ואליס - מספרת את הסיפורים האישיים שלהם וטווה אותם לתוך העלילה. ציפיתי לראות את אזמה ואמט מקבלים במה יותר מרכזית, ציפיתי לראות את שאר הקאלנים תופסים תפקיד מרכזי - במיוחד מאחר והפוקס בספר הזה נע לכיוון עולם הערפדים.

אלא שבספר הזה קיבלנו דמויות קרטון שטחיות, במקום אנשים (או ערפדים...). הדבר היחיד שהציל את המצב היה אמט שהקניט את בלה בנוגע לחיי המין שלה ושל אדוארד (שגם היוו מוגזמים בצורה מטורפת... בלה הערפדית הפכה לנימפומנית). לא למדנו שום דבר חדש על המשפחה בספר הזה, הם לא התפתחו אלא דהו להיות דמויות רקע שטחיות.

ואגב, איפה בכלל החברים של בלה?.

סיכום ושאלות

אם לסכם את העניין, כל הנושא של מערכת יחסים בין הסופר לדמויות שהוא יוצר, העלה כמה שאלות שהייתי שמחה לראות מה אתם חושבים עליהם:

בהתחשב בכמות הפאנפיקים הקיימת לכל סדרה אפשרית (באפי, הארי פוטר, דמדומים - אם רק להזכיר כמה), האם אנחנו כקוראים אוהבים דמויות ראשיות שהן כל יכולות ומגשימות כל חלום פנימי שהיה לנו אי פעם, ומעבר לזה, אנחנו מקבלים סוף מושלם מהאגדות לגיבור שאנחנו אוהבים כל כך?

האם אנחנו אוהבים שהסופרים שלנו מתעמרים בגיבורים שלנו, מעבירים אותם דרך חתחתים ומראים משהו מהאנושיות ומהמכנה המשותף של הדמויות עם הקורא? האם אנחנו מוכנים לקבל שלא כל הגיבורים מקבלים סוף טוב, או אפילו שלא כל הדמויות העיקריות (ראשיות ומשניות), זוכות בכלל להגיע לסוף?

האם כקוראים, הדמויות המשניות בספרים (לדוגמא - הרמיוני ורון בהארי פוטר, משפחת קאלן בדמדומים, אחוות הטבעת בשר הטבעות וכו') מוסיפות לנו להנאה מהספר, או גורעות מהזמן שאנחנו מבלים עם הגיבור ולפיכך כמה שפחות זמן עם הדמויות המשניות - יותר טוב?

ולקוראי דמדומים - האם לדעתכם מאייר התאהבה בבלה והפכה אותה למרי סו או שמדובר בהגזמה של המבקרים ומאייר כן נתנה לבלה מגרעות וחולשות (בדגש על הספר הרביעי)?

האם הסוף שמאייר בחרה בו מספק אתכם?

ניקול.

נ.ב. - וואו. לא ציפיתי לכזה אורך כשהתחלתי את הפוסט. אני לא יודעת אם נותר בכלל מישהו עד לשלב הזה. אם כן - ואם יש לך עוד כוח להגיב - אני אשמח לשמוע את דעתך.