זאת תופעה.

בכל פעם שמישהו שומע שיש לי בלוג / שאני כותבת / שיש לי חוש יצירתי כלשהו, הוא מייד אומר - וואי גם אני כותב!

אולי תקראי?

אם יש לי את הרצון והכוח אני שמחה לקרוא, לצערי, עוד לא יצא לי לקרוא חומרים של ג'יי.קיי רולינג הבאה - כנראה שכזאת יש אחת לכמה עשרות אלפים.

מה שקורה אחר כך הוא שהכותב מתעניין, באופן טבעי, ושואל: נו? מה דעתך? אהבת?

וכאן זה מתחלק לשני חלקים.

1. אני יכולה לומר מה באמת דעתי

2. אני יכולה לשקר.

היום אני לרוב בוחרת באופציה 2. ואם לא לשקר, אז לפחות לעטוף את האמת בהרבה מרשמלו ואבקת סוכר.

למה, תשאלו?

ובכן, כי הגעתי למסקנה שרבים מבין האנשים שיצא לי לקרוא את מה שהם כותבים, לא באמת רוצים לשמוע דעה כנה וביקורת בונה. לא ממש רוצים להתפתח ככותבים. לא. מה שהם רוצים זה לשמוע כמה מה שהם כתבו זה נהדר, כמה הם גאונים וכמה אני מעריצה אותם.

צר לי, אבל לא.

נכון, אני לא מבקרת ספרותית - רחוק מזה. אבל אם ביקשתם את דעתי - מדוע אתם נעלבים כשאני נותנת אותה?

אם כל... משפט... שני... מכיל... יותר! מידי!! סימני??! פיסוק!!!!!! אפילו, אם, אין, הצדקה. לקיומם. של- רובם.

היעדר מוחלט של סימני פיסוק - גם זה פגשתי. משפטים באורך פסקה שאין בהם ולו פסיק אחד ויחיד לרפואה.

איזון, מישהו?

אני המבקרת החמורה ביותר של עצמי. ככה שאין לאף אחד זכות להגיד "קל לך לדבר"

ממש לא. אני יודעת בדיוק כמה זה קשה לחשוף חלק מהנשמה שלך ולהבין שהצד השני חושב שזה מסריח כמו שאריות של גפילטעפיש אחרי שבוע בשמש.

דווקא בגלל שאני יודעת כמה זה קשה, אני עדינה בביקורת שלי.

אפילו אם אני כבר טורחת ואומרת משהו כמו: "תשמע, יש לך דרך מאוד מגניבה לתאר את הדמות, אבל לדעתי קצת הגזמת ביכולות שלה. דמות שהיא כל יכולה, נמאסת על הקוראים די מהר. תנסה למצוא את החולשות שלה, את המגבלות שלה."

אתם יודעים מה אני שומעת בתגובה?

דממה. וזה במקרה הטוב.

במקרה הרע זה כולל משפט בסגנון: "מי את בכלל שתגידי לי משהו על הכתיבה שלי? את סתם מרושעת/מקנאה/סובלת מתסמונת קדם וסתית/יצור מהגיהנום" (מחק את המיותר)

אז אחרי כמה וכמה מקרים כאלה, של חברים טובים שלי שברגע שאמרתי משהו פחות מ-"זאת שלמות מגיע לך פרס נובל לספרות" שנעלבו כאילו דרסתי להם את החתול ואז ירקתי על הגופה, החלטתי שאני פשוט לא לוקחת סיכונים.

ביקורת זה קשה לבלוע, אבל אם אני מספיק בוגרת להבין שביקורת מאדם שאוהב אותך זה נועד לבנות אותך ולא להרוס אותך,

למה אנשים מסביב (וחלקם עוברים אותי בגיל בלפחות עשור שנים) אין את הבגרות הזאת? :\

היום המבקר הכי טוב שלי הוא חבר שלי. הוא לא מפחד לומר לי כשאני כותבת שטויות, כשהעלילה שלי מלאה בחורים ואפילו כשהוא מרגיש שאני פשוט מורחת את הזמן במקום לגשת לעניין.

הוא אוהב את מה שאני כותבת והוא אוהב לומר לי מה הוא לא אוהב במה שאני כותבת.

אני אשמח לשמוע מה דעתכם.

ניקול.