מצד אחד:

ומהצד השני:

הילדה ישבה לבד במושב האחורי, בצד ימין של הרכב (מאחורי הנוסע, לא מאחורי הנהגת).

אני לא חושבת שיש צורך לציין שאף אחד לא יצא בחיים מהמושב הקדמי...

אפילו היום, חודש אחרי התאונה, אני עדיין מעכלת את כל העובדות, מתמודדת עם כל הרגשות שעלו בי בעקבות התאונה.

בעיקר כי עד עכשיו הייתי ממוקדת בהחלמה של אחותי, בצעדי הענק שבהם היא התקדמה, עכשיו היא כבר בבית, עדיין עם חגורת גב ועם קב אחד, ועדיין צוחקת עליה שהיא דומה לברווזה כשהיא הולכת...

אחותי שוחררה בשבוע שעבר הביתה, כשביקרתי אצלה לפני כן, הגיעה אליה מישהו שכמה ימים לפני תאונת הדרכים נסעה עם אותה נהגת שנהגה בתאונה, היא סיפרה שכשהיא נסעה איתה, היא פחדה פחד מוות, היא סיפרה שהנהגת לא התרכזה בנהיגה ולו לרגע, עד למצב שבו היא שקלה להציע לנהוג במקומה...

נכון שלא מדברים סרה במתים, אבל אני לא יכולה להרפות מהכעס שלי כלפי הנהגת, אפילו שהיא כבר לא בין החיים. אני יודעת לוגית שאין לי מה לכעוס עליה, היא כבר שילמה את המחיר על מעשיה. אבל נראה שכל הזמן חוסרות לי מחשבות הכעס - המעשים שלה הותירו את שתי בנותיה יתומות מאם, משפחה נוספת שכלה ילדה שהייתה בת ואחות, והמשפחה שלי עברה גיהנום עלי אדמות כשאחותי הייתה בסכנת חיים.

הכתובת הייתה על הקיר, זאת קלישאה בנאלית, אבל אני מוצאת את עצמי משתמשת בזה שוב ושוב. כולנו ידענו שהיא נהגת מסוכנת, כולנו ניסינו לדבר איתה, אבל כשאדם לא רוצה לראות את המגרעות של עצמו, הוא לא יראה אותן.

אולי דווקא בימים אלה של חשבון נפש, אני אצליח להשלים עם מה שקרה ולהשתחרר מרגשות הכעס, עכשיו שאני יודעת שאחותי כבר עברה את החלק הכי קשה והכי מסוכן, עכשיו שאני רואה את הילדונת הרזה הזאת שאיבדה המון משקל במהלך האשפוז, הולכת, ה ו ל כ ת ! אני מרשה לעצמי להסתכל פנימה ולהתפנות לחשבון הנפש האישי שלי.

ניקול.