אתמול, מתישהו בשעות הבוקר, נפטרה החתולה שלי, בל.

יש שיאמרו שזה מגוחך להתאבל על בעל חיים, אבל מבחינתי זה כמו לאבד בן משפחה.

שלוש שנים נפלאות היו לי איתך בל, אני תמיד אוהבת לספר על היום הראשון שבו פגשתי אותך, האחד באפריל 2006.

בדיוק חזרתי לסוף שבוע בבית, מבה"ד 1, כשאחותי התקשרה ואמרה שאימצנו אותך, בגלל התאריך הייתי בטוחה שהיא עובדת עליי. מאוחר יותר, כשדיברתי עם אמא, עוד מהדרך, גם היא אמרה אותו דבר, וגם אז אמרתי "חה חה, כן אמא, אחותי כבר ניסתה לעבוד עליי", בסוף התברר שעבדתי על עצמי. כי כשפתחתי את הדלת בכניסה הביתה את היית מכורבלת על הכיסא, צרור פרווה לבן. הרמת את הראש, עיניים כחולות חיוורות הציצו אליי.

היו לי שלוש שנים שאני מודה על כל יום מתוכן, כי העשרת את חיי כמו שרק אוהב חתולים יבין.

תנוחי על משכבך בשלום, אהובה שלי.

ניקול.