Tomorrow is another chance

איזה בושות עשיתי לעצמי היום, אני עדיין בטראומה.

רק אני מסוגלת להקלע למצבים כאלה.

בסיום המשמרת שלי היום, הלכתי לתחנת האוטובוס לחכות לאוטובוס שיקח אותי הביתה.

רוב הזמן אני מתישבת על אוטובוס שלא נכנס לתוך העיר שלי אלא עוצר לי בדרך על הכביש הראשי ,

ומשם זה כבר חמש דקות הליכה עד הבית.

אז כמו בכל פעם גם היום התיישבתי על אחד כזה.

בקיצור, יש אזה בניין גבוהה שנמצא קצת לפני התחנת האוטובוס שאני צריכה לרדת בה,

שעל פיו אני יודעת שזאת התחנה שלי ולא מפספסת אותה.

היום ברגע שראיתי שעברנו את הבניין הזה , התחלתי להתקדם לכיוון דלת היציאה ,

נעמדתי שם וחיכיתי שהדלת תיפתח משום שגם האוטובוס נעצר.

לא יודעת למה אכלתי סרט שהנהג פתח את הדלת הקדמית ושכח לפתוח את האחורית,

אבל צעקתי לו : "נהג (?!) " על כל האוטובוס ורמזתי לו שיפתח...ורק אחר כך שמתי לב שאנחנו עדיין עומדים ברמזור אדום בצומת.

רציתי למות באותו הרגע, איזה בושות זה,

שוטרת במדים צועקת לנהג ודורשת ממנו לפתוח לה את הדלת בצומת  .

אני מתארת לעצמי מה האנשים שהיו שם חשבו לעצמם,

גם ככה כולם חושבים שהמשטרה בארץ חרא אז אני גם הוכחתי להם שזה נכון במקרה..

היום התחלתי את הרגילה שלי.

אחד השירים החזקים.