אור כבוי.
עיניים עצומות.
רגליים על רצפת עץ.
ידיים לפנים.
רעש הרגליים מסביב.
לאן הם הולכים?
לאן אני?
בום.
אאוץ'.
זה היה בכוונה?
הוא ידע שזו אני?
כך או כך זה כואב.
נפשית יותר מפיזית.
מפל של חוסר ביטחון.
איך אפשר לסמוך על מישהו?
על עצמי?
המקום הכי פגיע מתגלה, ואין אף אחד שרואה.
אני שולטת על החוסר שליטה.
יכולה לעצור את זה בכל רגע,
אבל,
לא באתי לכאן לוותר לעצמי.
(והנה, העצבים שככו והגוף קצת נרגע וקשה להרפות. מהכעס. ההשלכה. תחושת הזניחה, ההחמצה.
אך אפשרי. מקלחת ואוכל וסרט ושיחה. כן, אפשרי.
וואלה, יש מצב שאני מתחילה לתת עבודה?)
-
חבל שאגואיזם לא חולף עם השקיעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
